"אין סיפור מטורף מאחורי צילום המפשעה. שיראו קצת את החבילה שלי, מה יש?"

שם: גל זרף ("המצמד")

גיל: 26

סטטוס: רווק

תעסוקה: ראפר ומלצר בקזינו סן רמו

מאיפה אתה במקור ומתי הגעת לתל אביב?
"במקור אני מרחובות. הגעתי לתל אביב לפני כמה חודשים. לפני כן גרתי בקיבוץ ניר־עם בדרום, בזמן שלמדתי במכללת ספיר. הייתי מעלה קטעי ראפ חובבניים ליוטיוב. אחרי השנה הראשונה בספיר, כשהתחלתי לשלוח לכל מיני מפיקים את החומרים שלי וראיתי שאנשים אוהבים את זה, אמרתי יאללה, מספיק עם הלימודים, אני בא לתל אביב. כאן הכל קורה. אין בדרום יותר מדי אולפנים, אנשים שקרובים לתעשייה ומדברים את את השפה שלך".

איך היה המעבר לתל אביב?
"אני גר ברחוב יהודה המכבי עם שותף. האנרגיה בקיבוץ ובעיר היא מן הסתם מאוד שונה. כשגרתי ברחובות או בקיבוץ הייתי בליין רציני. פחדתי שכשאעבור לכאן הבילויים ישאבו אותי, אבל הופתעתי מעצמי ואני חוזר הביתה מהעבודה, יושב וכותב ועושה מוזיקה. יוצא ש־70 אחוז מהזמן – כשאני לא עובד או ישן – אני במוזיקה".

הכינוי שלך זה המצמד. תסביר.
"כשהשתחררתי מהצבא קניתי אוטו עם הילוכים. זה קרה אחרי כמה שנים שלא נהגתי עם הילוכים. אספתי חבר שלי והוא צחק עליי שאני לא יודע איך לנהוג באוטו ידני. אחרי חודש התרגלתי ואספתי אותו שוב. הוא אמר: 'פשש, אפשר לקרוא לך המצמד'. זהו, מאז זה תפס. לא מאוד מורכב".

במערכת שלנו לא מפסיקים לשמוע אותך, במיוחד את הקליפ של "הלוואי שהייתי כמו דרייק", שבו מככבת בעיקר המפשעה שלך. מה הקטע?
"טוב, קודם כל זה הכי מפתיע ומשמח לשמוע. בתכלס מי שחשב על הרעיון הם שני חברים מפיקים שלי – אורי דה מיוט ורום מאור. הם המציאו את השורה הזאת, ואני עפתי על זה ואמרתי שאכתוב בתים, נעשה קליפ ויאללה חגיגה. מאחורי צילומי המפשעה אין איזה סיפור מטורף, שיראו קצת החבילה שלי. למה לא?"

הרבה אמנים זוכים להכרה היום דרך הרשתות החברתיות. גם אתה. מה דעתך על זה?
"פייסבוק הוא הקללה והברכה של האמנים. מצד אחד הוא פלטפורמה להכרה ומצד שני הם יכולים למחוק לך את כל החומרים בלי התראה. זכיתי דרך פייסבוק לחשיפה ענקית, העליתי סרטון ותוך כמה שעות הוא הגיע ל־ 30 אלף צפיות. ביום בהיר אחד לפני חודשיים מחקו לי את הפייסבוק. קיבלתי הודעה שבגלל ענייני אבטחה החשבון נסגר וההחלטה היא סופית. לא שמרתי שום דבר על המחשב כי ידעתי שהכל בפייסבוק, סמכתי על זה. עכשיו התחלתי מההתחלה. ניסיתי לפנות אליהם אבל אין עם מי לדבר. אני מאשים את עצמי".