אופטימיות היא שם המשחק

סיפורו של המורה אדם ורטה הוא לא עניין של ימין מול שמאל, זה עניין של טולרנטיות מול בריונות

אדם ורטה
אדם ורטה
22 בינואר 2014

בפרק הראשון של "המקוללים", הסדרה החדשה והמרתקת של חגי לוי שמשודרת בימים אלה בערוץ 8, אומר בן דמותו של הסופר פנחס שדה, אחרי שבת זוגו הצעירה מתאבדת, שלאנשים הרגישים יש אחריות להישאר בחיים; שהם לא יכולים להשאיר את העולם לאנשים הבינוניים – הבורים והגסים (יסלח לי חגי לוי, אני כותב מהזיכרון). בפרפראזה על כך, מה שחשבתי השבוע בעקבות פרשת אדם ורטה, המורה מקריית טבעון שרשת אורט רוצה להדיח מתפקידו בעקבות העמדות השמאלניות שהביע בשיעוריו, זה שלאנשים הליברלים בישראל יש אחריות להישאר אופטימיים. כי קשה להישאר אופטימיים, במקום שבו מפחדים ממילים. ובישראל אנחנו מבועתים ממילים. בעיקר כשהן נאמרות, אבל אפילו כשהן נשארות כמחשבות. והפחד הזה הופך את החיים כאן לסוג של תוכנית ריאליטי – אם עשית משהו שלא מוצא חן בעיני השופטים, ביי ביי, אתה מודח.

חלק גדול מניהול נבון מורכב מכיבוי שרפות, ואת השרפה הזאת יכלו לכבות כשהיא הייתה לא יותר מניצוץ קטן. הטיפ הראשון שאנו מקבלים בגן הילדים הוא לספור עד עשר כשמשהו או כשמישהו מרגיזים אותנו. ממש באותה צורה, כל מנהל טוב יודע שהדרך הכי טובה להתמודד עם דרמה פוטנציאלית היא להרגיע, לנשום עמוק, לנסות לפשר. כמעט שאין משבר שאי אפשר לפתור בשיחה פתוחה וכנה על כוס מים קרים. אבל בישראל נלחמים באש עם אש ובמקום להשתין על המדורה בנונשלנטיות, שופכים עליה גלונים של חומר בערה.

זה לא עניין של שמאל מול ימין, זה עניין של טולרנטיות מול בריונות. זה עניין של יכולת לשמוע משהו שלא מוצא חן בעיניך ולנסות להבין מה עומד מאחוריו, מי עומד מאחוריו. זה עניין של חוסר כבוד בסיסי לבני אדם וזה עניין של היסטריה שטבועה כל כך חזק ב־DNA של החברה הישראלית. גל ענק של הפחדה שוטף את ישראל, ומטרתו העיקרית היא לגרום לכל מי שחושב אחרת לסתום את הפה. להבין שאם הוא יחרוג במעט מהזרם המרכזי הוא ישלם הרבה יותר; לגרום לאנשים לוותר, להיסגר, להסתגר.

והאחריות שלנו היא להישאר אופטימיים.