אורזי מזוודות

משפחה ישראלית שמתקיימת ללא אפשרות לדרכון זר, היא לא משפחה. היא אספסוף נטול תקווה

דרכון ספרדי. צילום: Shutterstock
דרכון ספרדי. צילום: Shutterstock
14 בפברואר 2014

הקומוניסטים הארורים שללו מההורים שלי את הדרכון הסובייטי כשעלו לארץ בסוף שנות השבעים. אני כבר נולדתי לתוך דרכון ישראלי. דרכון ישראלי יחיד, בודד וחסר ערך, אם מדברים במונחים גלובליים. השנים עברו והתחלתי להפנים שזה המצב. לא יועילו החיפושים והחיטוטים בשושלות היוחסין. דרכונים זרים – גרמניים, פולניים, רומניים – לא מסתתרים בהיסטוריה המשפחתית שלי. לא היתה אצלנו שואה בבית. גם לא גבורה פקידותית של מסמכים שעשויים להקנות, בעזרת עורך דין ממולח ושכר טירחה מופקע, אזרחות אצל אחת ממדינות האיחוד האירופאי. משפחה ישראלית שמתקיימת ללא אפשרות – אפילו התיאורטית ביותר – לדרכון זר, היא לא משפחה. היא אספסוף נטול תקווה.

אנחנו שומרים על קשר עם המורשת שלנו רק בכדי שהיא תתרגם את עצמה לביורוקרטיה – אולי באורח פלא יופיע איזשהו טופס רשמי שיוכיח שבגילגולים קודמים היינו משהו אחר. כל דבר. רק לא ישראליוּת. אני יכול לחכות עד קץ הימים שאכן טופס שכזה יתגלה בפני. משפחתי נעדרת מרשימות הגלוּת. ברית המועצות התפרקה מזמן ואין לי מה לעשות עם דרכון רוסי, גם אם יועילו בטובם להשיב למשפחתי את מה ששללו מהם. אם הייתי רוצה להיות אזרח של מדינה הומופובית, לאומנית, מיליטריסטית ומתבדלת – הייתי נשאר אזרח ישראלי למהדרין. לא צריך את רוסיה בשביל זה. יש בהכרה הזאת משהו משחרר ומייאש כאחד. כמו שכתב אבידן – זו ״העובדה הפשוטה, החותכת, שאין לנו בעצם לאן ללכת״. אני ישראלי. זו לא הצהרה שמבטאת בהכרח שייכות. זה עניין של רישום במשרד הפנים. אינני רשום בקלסריה של אף מדינה אחרת. גורלי נמצא בידיו של פקיד אלמוני כלשהו. הוא חתם. הוא אישר. הוא עד – נולדתי כאן, כנראה שאמות כאן. זוהי שירתם האכזרית של הניירות. אף אחד בעולם לא רוצה אותי בתור אזרח מן השורה. רק אָת, ישראל, ואני בכלל לא בטוח שאני רוצה אותך.

בייאושי, בכל זאת חיפשתי בוויקיפדיה איזשהו רמז שושלתי למשהו שיכול להתממש בעתיד בתור איזו הבטחה לדרכון זר. היה כתוב שם כי ״משפחת שור היא משפחה יהודית עתיקה ומיוחסת, בת כאלף שנים, שהצמיחה מתוכה רבנים, סופרים, מנהיגי ציבור, חוקרים ומלומדים״. אחד מצאצאי השושלת הוא לא אחר משלמה ארצי, הסתבר לי להפתעתי. אני תוהה אם לשלמה ארצי יש דרכון זר, ואם כן – איך זה משפיע עלי. במחשבה שנייה – שלמה ארצי לא צריך דרכון זר. הוא שלמה ארצי. לי יש צרות של אנשים פשוטים. נטולי הדרכון הזר, המתים המהלכים של המדינה הזאת. אין לנו טקטיקת מילוט מסודרת. הופקרנו לגורלנו. במערב יש ים; במזרח – רק חול וחול. ובאמצע – דרכון כחול. מי יישאר כאן בסוף? רק הפלסטינים, שהם כנראה האחרונים שעוד רואים בפיסת האדמה הזאת את ביתם הנצחי ולא מחפשים ישועה חלופית באירופה. אפילו למתנחלים הקיצוניים ביותר יש דרכונים של מדינות אנגלו-סכסיות. אם ייכשל הניסוי הציוני על הגבעות המוריקות של יהודה ושומרון – הם תמיד יוכלו לחזור למשפחות שלהם בקונטיקט או בריסטול. אוי, נערי גבעות עם אזרחות זרה. אתם כל כך חמודים וקוסמופוליטיים.

כשפורסמה השבוע רשימת שמות המשפחה של צאצאי משפחות מגורשי ספרד, מיהרתי לבדוק אם חברה שלי נמצאת שם. מאז שאני מכיר אותה היא מתהדרת במוצאה ה״ספרדי הטהור״ ובאיזו קירבה מדרגה שלישית או רביעית לנשיא לשעבר יצחק נבון, מצד אביה. כרטיסים ל״בוסתן ספרדי״ לא יצאו לי מזה, אז אולי תצא אזרחות. פתחתי את קובץ ה-PDF של היהודים המגורשים, הלב שלי דפק בהתרגשות, ואז, לקראת סוף הרשימה, איתרתי את שם המשפחה שלה. זינקתי מהספה. התקשרתי אליה בעליצות מזהרת. ״תארזי את המזוודות, מותק. יש לך אזרחות ספרדית״. ״אבל רגע״, היא הזכירה לי, ״עוד לא סיימתי את התהליך של הוצאת האזרחות הליטאית, שכחת?״. אה, הצד ״הזה״ של המשפחה שלה. הסבתא האשכנזיה. היא פתאום נראית לי ממש לא אטרקטיבית עם הטראומות והאשמה וכל העניינים האלה. איך אפשר להשוות את ליטא הקרה והמדכדכת לספרד העסיסית והתשוקתית? כשהכרתי את חברה שלי היתה לה רק אזרחות אחת. עכשיו יש לה אופציה לשלוש אזרחויות שונות. אני מתמלא ברגשות נחיתות. מה היא עושה איתי, עלוב נפש נטול דרכון זר? היא צריכה להתחיל להסתובב עם אנשים במעמד שלה. מעמד האזרחויות הכפולות והמשולשות. אני סתם אחד. אפס ישראלי.

ישראל היא תחנת ביניים. זה תמיד היה ככה עבור האשכנזים וכעת גם הספרדים הצטרפו אל החגיגה. אנשים התנפלו על רשימות מגורשי ספרד כאילו שהם עוד רגע עולים על הטרנספורטים למדריד או ברצלונה. כל כך מהר נחשפת אצלנו הכמיהה לא להיות כאן. זה לא אומר שמחר המדינה תתרוקן מיושביה. אבל היא כבר מרוקנת מבחינה רוחנית. 3.5 מיליון יהודים יכולים לקבל אזרחות ספרדית. תוסיפו אליהם עוד איזה מיליון אשכנזים בעלי אזרחויות זרות. אפשר להניח שמתוכם, מבחינה סטטיסטית, יש רוב של ימנים, אנשי מחנה ספיר סבח, פטריוטים גדולים. גם הם מחפשים דרך מילוט, לכל צרה שלא תבוא. איפה הכבוד הלאומי שהם כל כך מתהדרים בו? כנראה שהוא מתפוגג אל מול פנטזיית העולם הגדול. ככל שישראל מבודדת את עצמה ונכלאת בין חומות ואפרטהייד, כך אזרחיה מחפשים מוצא החוצה, אל האוויר הפתוח, אל החיים השפויים. הם חונקים ונחנקים בעצמם. זה לא נעים להם. בסוף הם יבינו שזה גם לא נעים לאחרים.