איך (שוב) לא הדלקתי משואה

*
אנשים חושבים שמה שחשוב בחיים זה כסף. אבל זה לא כסף, זה סקס.
אני חושב.
אני לא בטוח.
אין לי אף אחד מהם אז קשה לי לדעת – באיזה מהם מפלילים לקוחות? תענו לי מהר, כי אני בתור לכספומט (צבי)

*
הוא בקושי זכר איך אשתו נראתה – היא היתה סוג כזה של אשה (ג'וניצ'ירו טניזאקי, "בשחור לבן", ספר בלשי יפני משנת 1928)

*
אז נפלתי. לא שזה הפליא אותי, כי תכלס, רגע לפני זה קפצתי, ולמדתי פיזיקה ניוטונית בתיכון, אז זה לא שהיה קשה לנחש איך זה יגמר, אבל מה שהפתיע אותי זה שאיך שגמרתי ליפול, פתאום אני שומע את כולם מוחאים כפיים, צועקים, שמחים – מה מתברר?
לקחתי מדליית זהב.
מי ידע שמחלקים מדליות על נפילות.
אז חזרתי לארץ, אמרתי: יש מדליה, תביאו תקציב. אמרו לי אידיוט, המדליה היתה על קפיצה לגובה. אה, אמרתי, לא משנה, מדליה זה מדליה.
אז הם אמרו: רגע, אתה יכול לשחזר את זה?
את הקפיצה לצערי לא, אמרתי. אבל את הנפילה אין בעיה, תביאו תקציב ואני נופל לכם פה ועכשיו, מול העיניים.
זרקו אותי מכל המדרגות. אמרתי לכם שזה לא בעיה לשחזר נפילות? (אבי הנופל. ויש המשך:)

*
המשכתי להתאמן, אולם ללא תקציב נקלעתי עד מהרה למצוקה כלכלית. אז התכתי את הזהב של המדליה וחייתי קצת מזה. ואחר כך ויתרתי על קריירה מקצועית והתחלתי ללמד נוער ליפול: בשבי, בפח, במלחמות ישראל – זה ענף עם הרבה התמחויות. הזמן עבר, ופתאום השנה מצלצלת אלי מירי רגב, רוצה לתת לי להדליק משואה.
"בכיף!" אמרתי, "כמה משלמים?"
"לא משלמים," אמרה מירי, "זה כבוד."
"ומי עוד זוכה לכבוד הזה?"
אמרה: "שלמה ארצי, זאב רווח, ליא קניג וזקנה בת מאה מפקיעין."
"איך" – תהיתי – "היא מגיעה כל יום מפקיעין להבימה?"
"זאת לא אותה אחת," אמרה מירי רגב, "הבת מאה מפקיעין לא זזה מפקיעין. בגלל זה נותנים לה פרס."
"ולזאב רווח?"
"לא זז מלהיות מזרחי."
"ולשלמה ארצי?"
"לא זז מלשיר על איך אומרים לו לרקוד, או איך הוא אומר לאחרים לרקוד, או איך מישהו אומר למישהו לרקוד."
"טוב," אמרתי, "אם נותנים פרס על התמדה, אז באמת מגיע לי. אני נופל כבר שנים."
"יופי," היא אמרה, "רק תביא איתך את המדליה."
"איננה," הודיתי, "הייתי צריך את הזהב, אז התכתי אותה."
היה רגע של שתיקה, ואז היא התחילה לצעוק עלי שאני חוצפן, ושפגעתי בכבוד הלאומי, ועכשיו בחיים לא יתנו לי להדליק משואה, ובסוף היא אמרה: "אתה יודע מה? שרית חדד תשחזר את הנפילה שלך, ואתה אדוני תשב בבית ותראה את זה בטלוויזיה!"
וכך היה. ושרית חדד עשתה את זה נהדר, או ככה אומרים אנשים שאוהבים את הסגנון הזה (ויש סיום לירי:)

*
אז אתם שואלים אותי אם אני מתחרט על זה? תשמעו, כמו שאמרה אדית פיאף: ז'ה נה רגרטה ריין. אם כי לדעתי אדית פיאף התחרטה על כל כך הרבה דברים שלא היה לה כוח לספור, אז היא פשוט שיקרה, אמרה שהיא לא מתחרטת על כלום, כמו כל הצרפתים שמשקרים בלי הפסקה. רק מה? רזים ולבושים שחורים ומעשנים ז'יטאן. אז סולחים להם, בגלל הסטייל, אבל תכלס? הכל זה יחסי ציבור. פריז עיר רומנטית, עלק. הכל שם זה ערבים וצבי יחזקאלי, ערבים וצבי יחזקאלי (ועד כאן, כי אם הוא ימשיך יש סיכוי שהוא יפול גם באיכות הסאטירה. לא שהיה מאיפה ליפול)

*
אתה עושה טעות אחת קטנה במוזיאון וכולם מתחילים לדבר על "מומיה מצרית עתיקה שאין לה תחליף", ו"למה הוא לא השתמש בנייר טואלט רגיל" (מישהו, מפעם)