אמנות ההתרגלות (קורס למתקדמים)

סלפיש. איור: יובל רוביצ'ק
סלפיש. איור: יובל רוביצ'ק
30 במאי 2018

*
אומרים שנשים אוהבות יותר מגברים, אבל זה לא נכון, הן פשוט מדברות על זה יותר. כי בנושאים כמו כלכלה וביטחון וספורט הן לא מבינות כלום – אז מה נשאר? (אבי)

*
אם בועות במים נקראות סודה וזה שווה כסף, ובועות באופנה נקראות מודה וזה שווה כסף, למה בועות פיננסיות נקראות בועות פיננסיות וזה רק גורם להפסדים? יש פה חרוז שהלך לאיבוד (דודה)

*
יום אחד התרגלתי לנתניהו. לא יודע איך זה קרה. פשוט קמתי, התמתחתי, שתיתי קפה, וחשבתי: מה הכי דחוף לי לעשות היום?
והיה ללכת לדואר,
והיה לגרד בביצים (לא שלי, במקרר – כן, אני יודע שאתם לא מודעים לטרנד הזה, אבל אתם לא תאמינו איזה אומלטים זה מוציא),
והיה לדחוף את הבוהן בתחת כדי לקפוץ חצי מטר קדימה (זה עובד! או שאולי זה היה עובד גם בלי הבוהן? לעזאזל, שעות של ניקוי מתחת לציפורניים),
והיה לבנות מכונת זמן כדי לקפוץ לעתיד שבו יודעים איך לבנות מכונת זמן (שזו, תכלס, הדרך היחידה להשיג מכונת זמן),
ואיך שעברתי סעיף סעיף על הרשימה וסימנתי וי, עלה לי פתאום בפייסבוק איזה גל של טרוניות על תיק 1000 ותיק 4000 וחשבתי הי, כבר שכחתי מהם וזה היה בסדר, מה באתם עכשיו? ופתאום הבנתי שיש לי כוח-על: כמה שהוא יכול לגנוב, אני יכול יותר להתרגל לזה (מנחם המתרגל. ויש תובנה:)

*
זה כמו שהתרגלנו לקיץ. זהו, זה כאן, אתה לא יוצא כל יום מהבית בין אפריל לאוקטובר ואומר, מה זה?! מה זה לעזאזל?! לא, אתה שם מזגן וזהו. או כמו שהתרגלנו לקקי: אתה לא קם מבועת מהשירותים וצועק לאשתך, את לא תאמיני מה יצא לי מהתחת הרגע!
לא,
כמו על כל משפט שני של ביבי, אתה פשוט מסתכל על זה ואומר: "נו, עוד יציאה" (מנחם המתרגל)

*
בן חור – זה בקובוץ? (בדיחה שאולי תצחיק את המגיהים של טיים אאוט וגם זה לא בטוח)

*
בצעירותי, שבניגוד למצופה מאדם מפתיע כמוני קרתה כשהייתי צעיר, שירתתי ביחידה שעסקה בגיוס מילואימניקים. והיו שניים, האחים זין יעקב וזין יצחק, שהיה לי ברור ששמם מקורו בטעות מחשב, אבל דורות של חיילות שמילאו את תפקידי לפני, כנראה ציחקקו בסתר ולא העזו לשאול – אם כי ברור שזה זיו, זה חייב להיות זיו – וכך הגעתי אני, ילד תל אביבי משועמם וחסר טאקט, והחלטתי להפסיק את ההתעללות הפקידותית בשני האחים. קראתי להם אלי, באחד הגיוסים, ואמרתי: "מה שם המשפחה שלכם?"
הם אמרו, "זין.""זה בסדר," אמרתי, "אני אשנה לכם לשם הנורמלי, איך קוראים לכם במקור, זיו?"
"לא, לא צריך," הם אמרו, "איך שכתוב זה בסדר."
שניהם היו מבוגרים, ודיברו במבטא כבד שלא הצלחתי לזהות. הנחתי שפשוט אין להם חשק להתעסק עם הבירוקרטיה הצה"לית. אז מילאתי להם טופס שינוי שם, ושכחתי מזה.
עד שלפני כמה שנים אחד מהם נפטר, והתברר שבאופן עקיף ביותר הפכתי לקרוב משפחה שלו – ממש עקיף, דרך אשתו השניה של אחד מבניו – ובהלוויתו, התברר ששמו היה יעקב זים. מבוטא כמו זין, אבל עם מ"ם בסוף. ושעקב העובדה שהוא ואחיו עלו לארץ בגיל מבוגר, ושמעולם לא שירתו ממש בצבא, אף אחד מהם לא קלט שמשהו לא בסדר באיך שצה"ל מאיית את שמם.
בתום ההלוויה שהיתה מעוטת משתתפים, בתו ניגשה אלי ושאלה מאיפה אני מכיר את אביה. ואמרתי דרך — (וכאן נקבתי בשמה של קרובת המשפחה המשותפת). ובתו אמרה: סתם, נזכרתי שהיה איזה עוזי אחד במילואים שלו, ששינה לו את השם לזיו. וכמה שהוא רצה להחזיר את השם מקורי, לא נתנו לו בצבא. זה מאוד פגע בו, היא אמרה, מאוד מאוד פגע בו.
אהה, אמרתי, אהה (וחשבתי לעצמי: אני חייב לצאת מפה מהר)

*
כל מה שהעתיד עושה זה לקלקל את ההווה (בריז'יט ברדו)