אנחנו והם

במבט ראשון הם אנחנו: הם יושבים על פיסה של דשא בלב עיר גדולה, שרים סיסמאות בדיוק לפי המקצב של "השוטרים איתנו, אין להם דירה". הם בחורים מגודלי זיפים בחולצות טריקו, הן בחורות במכנסיים קצרים וגופיות. כשהתהלכנו בפארק גזי לראשונה אמרתי לצלמת מאי קסטלנובו: "אל תשכחי לצלם גם תמונה של דפני".

במבט שני הם ממש לא אנחנו. השוטרים דווקא בכלל לא איתם, הם מחוץ למתחם. כיכר טקסים באיסטנבול והרחובות שסביבה הפכו לשטח בשליטת המורדים. למדינה חופשית, אנרכית. בימים רוקדים בה לצלילי נעימות מסורתיות מחופי הים השחור, בליווי חמת חלילים תורכית – שימוש בתרבות מסורתית שכמותו לא ראיתי לא ברוטשילד ולא בג'סי כהן. בערבים יורדים גדודים גדודים של מפגינים ומפגינות לעבר ארמון דולמבהצ'ה שלגדות הבוספורוס, שם מצויה לשכתו האיסטנבולית של ארדואן, ומנסים להסתער עליו.

לא ראיתי הסתערויות במחאת האוהלים, ובטח שלא בריקדות. לנגד עיניי פירקו המפגינים מדרכות וערמו את אבני המרצפת לכדי חומה בצורה. ברגע הדרמטי ביותר בארבעת ימינו שם דחפו המפגינים את אחת הבריקדות 100 מ' קדימה, לתוך ענן סמיך של גז. שניים שניים ושתיים שתיים הם נשאו את השברים של גדר האצטדיון בבשיקטאש, והקימו אותה מחדש, ממש לרגלי השוטרים.

ככל שהתארכו הלילות, היו הייסורים קשים יותר. הגז המדמיע התחלף בגז פלפל (ומחוץ לאיסטנבול, הרחק מעיני התקשורת, נוספו לו כדורי גומי ואפילו אש חיה). בהתחלה היה מתחם המלונות שליד כיכר טקסים מנותק מהמתרחש. בעקבות מתקפת הגז הקשה ביותר, ביום שני האחרון, נפלו המחיצות. לתוך מלונות הפאר פלשו אלפי מפגינים עוטי מסכות מנתחים, כדי למצוא מרגוע מן האוויר המורעל. איסטנבול הייתה דרמטית באמת: לא עוד מחאת האוהלים, אלא שילוב של זו ושל המחאה בבילעין ונבי סאלח, ומוגבר פי 100 בעוצמתו. פתאום הם כבר לא היו אנחנו בכלל, ותהינו למה.

זה לא שיש לנו פחות על מה למחות. נתניהו תואם לארדואן כפי שהוא תואם לכל מנהיג נכלולי והרסני במזרח התיכון. למה, אם כן, לא הגיעו המפגינים התל אביביים לכדי עימות? למה לא כבשנו את צומת קפלן? למה לא ראינו מסכות מנתחים בפואייה של הבימה? באחת ההפגנות התל אביביות של 2011 – כאשר נשבר חלון אחד של בנק דיסקונט ברחוב אבן גבירול – רעשה הארץ. באיסטנבול, בשדרות איסטיקלל, בנקים בערו. זאת לאו דווקא טקטיקה שמביאה שינוי, אבל היא בהחלט מביעה זעם. איפה היה הזעם שלנו? איפה הוא היום?

גם אם מפגינים ישראלים מסוימים היו מסוגלים ליותר מישיבה על הכביש, הם לא הצליחו לסחוף אחריהם את ההמון. הישראלי הצעיר הממוצע בילה שלוש שנים בשירות צבאי סדיר, הוא הורגל היטב לציית לסמכות ולכבד אותה. גם כשאנחנו זועמים על אנשים במדים, הם במדים. גם אנחנו היינו במדים, ואנחנו מזדהים איתם ברמה זו או אחרת. זהו המחסום שאותו לא הצלחנו לפרוץ, והכוחות השליטים, הציניים, ניצלו אותו היטב.

דרכי הנועם של תנועת המחאה הישראלית שירתו אותה עד שלב מסוים, אבל בסוף הן סייעו לכבות אותה. עניין של מנטליות. דווקא בתורכיה, שבה זכות ההפגנה מוגבלת מאוד, הקמת בריקדה היא היום עניין מובן מאליו. לא פגשנו אדם, כולל שוטר שהואיל להתראיין אצלנו, שהטיל בה דופי. בארץ יכלה התקשורת הקרנפית לקחת כל סטייה מנתיב ההפגנה שאושר על ידי המשטרה ולזעוק "אלימות! אלימות!". הזעקה הזאת החרידה את המחאה, וזו השתתקה.

אלימות היא דבר רע, אבל פירוק אצטדיון בשיקטאש הוא מעשה מצוין. האצטדיון איננו אדם. האצטדיון אינו חש כאב. האצטדיון מבוטח, וכך גם שלטי הפרסומת שסביבו, שנכרתו לטובת המערכה. היינו צריכים לעשות את זה גם כאן. היינו צריכים לפרק את העיר הזאת, שכולה עשויה מנכסיהם המבוטחים היטב של בעלי הון, החנוקים בממון ומתגופפים עם השלטון. זה אולי לא היה מוביל לשום מקום, אבל לאן הובילה הטקטיקה המתנחמדת שבה דבקנו? ליאיר לפיד.

וזה לא שאין לנו את זה בדם. מאי, אמנית בחסד, שהפיקה איתי מאיסטנבול סדרת פוסטים לאתר 972+, מצאה את עצמה, לראשונה בחייה, בזירת עימות, ולא חרדה כלל. גם אחרי שנשמנו גז פלפל ודי איבדנו צלם אנוש, היא ביקשה לחזור לחזית ולהעמיק בעניין עוד יותר. גם אני נלהבתי, וחזרתי לבריקדות הבוערות למרות הקושי. לאו דווקא הזדהינו עם חזון המאבק, שהוא תורכי ופנימי יותר ושונה ומורכב מאלה של Occupy ושל האביב הערבי, אבל רצינו ללמוד איך נאבקים: בלי להבליט מנהיגים שיהיו חשופים לתקשורת ולגחמותיה, בלי מורא, בלי לדפוק חשבון.