אני, אבא

תודה רבה לך, תינוק יקר, שבאת והצלת אותי

מתוך "קרמר נגד קרמר"
מתוך "קרמר נגד קרמר"
22 באוקטובר 2014

על העובדות קשה להתווכח: לפני שבועיים חברה שלי נכנסה לבית החולים, ואחרי 25 שעות יצא מתוך הבטן שלה יצור חי שהנסיבות הקיאו אותו לתוך העולם הזה. הוא לא ביקש להיוולד. אנחנו הכרחנו אותו כמו שהכריחו אותנו לפניו. נקמנו בו את נקמת החיים. ״הנה אדוני״, הגישה לי המיילדת את התינוק, ״זה הבן שלך ושל אשתך״. אל תקראי לי אדוני. אל תקראי לה אשתי. אל תקראי לו הבן שלי. את בוודאי מתבלבלת עם מישהו אחר. ״לא, אבאלה, זה אתה״. למה היא קוראת לי אבאלה? אני חבר שלה? שירתנו ביחד בשלישות? גברתי, אני לא אבאלה ולא אבא. ״תחזיק אותו״, היא פקדה עליי. החזקתי אותו. בתוך העיניים שלו ראיתי את כל מה שהייתי ואת כל מה שאני הולך להיות. זה לא עשה לי כלום. אומרים שבמצבים של הלם, אדם מאבד את היכולת לתפקד מבחינה קוגניטיבית. אחרי שתי דקות רצתי לשירותים להקיא. הקאתי פעם אחת ועוד פעם וחזרתי לחדר.

אני אבא. החלקים של המשפט לא מתחברים זה לזה: אני ואבא. אין כאן קשר ישיר של סיבה ותוצאה. ההוויה שלי לא מתחלקת לשניים – יש רק אני ואני ואני. אני לא יכול להיות מישהו אחר. אני שייך לדור של נרקיסיסטים ממאירים שיודעים לחוות רק את מי שהם, מתוך מה שהם. כשאני אומר ״אני אבא״ – אלה שתי הוויות נפרדות. זה שבר בעיקרון המארגן של האישיות שלי. אבל זה הרי כל מה שרציתי מלכתחילה. זו הייתה המטרה המקורית שלי – לשנות לחלוטין את מהלך המציאות. זו המהפכה של ההכרה, התינוק הוא תוצר לוואי. אני הפכתי לאב מתוך מיאוס מהמצב הקיים. מיציתי את כל מה שהיה צריך למצות. לא יכולתי לסבול יותר את האגו המסריח שלי. אלוהים, כמה אדם יכול להתעסק בעצמו. לחטט בעצמו. לחפור בעצמו, כאילו הוא משחק בסרט האימה ״הנדל האנושי 2״ – ראש שתקוע בתוך תחת שתקוע בתוך ראש שתקוע בתוך תחת. כל הזמן לחשוב על עצמך: איך אני מרגיש? מה אני עושה עכשיו? מה אני אעשה אחר כך? מה בא לי לאכול? מה בא לי ללבוש? לאן בא לי לצאת? מי העליב אותי? מה אמרו עליי? אני מגניב? אני לא מגניב? כל כך הרבה שאלות ותשובה אחת – אני. עכשיו יש עדיין הרבה שאלות, אבל שתי תשובות אפשריות. זה כבר לא רק אני. זה אני והוא. אני הופך לכלי שרת. פרשתי מהדו קרב – אינדיבידואליזם מול ליברליזם. אני מפסיק למדוד את עצמיותי מול עצמיותם של אחרים; לרדוף אחרי מה שרודפים אחריו. המעמד החברתי שלי לא מעסיק אותי יותר. אני מותיר את הזירה לטווסים הצעירים. שינקרו זה לזה את העיניים. תודה רבה לך, תינוק יקר, שבאת והצלת אותי מהשגרה התל אביבית המעייפת והמשעממת. עוד רגע והייתי יורה בכולם.

זה תרגיל בשחרור עצמי. אחרי כמעט יממה של צירים – אתה מתערטל מכל התכונות שחשבת בטעות שמאפיינות אותך. בת הזוג שלך שוכבת שם, מסוממת מאפידורל שהולך ומתפוגג, מזיעה, תופסת לך בכוח בחולצה (הלו? מה קורה לך? זה טי שירט יקרה של Acne. תעזבי אותי בבקשה, את חונקת אותי), צורחת מכאבים. אנשים זרים נכנסים ויוצאים. הם מביטים בפלג הגוף התחתון העירום שלה. אני מעמיד פנים כאילו אני לא שם לב. קובר את פרצופי בתוך האייפון. הם לא עושים מזה כזה ביג דיל. עוד כוּס, פחות כוּס. הנונשלנטיות הרפואית שלהם רק מגבירה את המבוכה הקיומית שלי. אני לא יודע מה לעשות עם עצמי. אני מכיר בכך שאני צריך להיות שם, אבל זה מנוגד לכל האמונות שלי. אני אדם אלגנטי, לא מזיע בקיץ ולא עושה קקי במקומות ציבוריים. אני טיפוס קטנוני מבחינה מוסרית ואסתטית. מה לי ולזה.

הצירים מתגברים. עוד יותר. עוד יותר. אני מנסה לעודד אותה באמצעות רפרנס תרבותי: ״את נראית כמו קייט בוש בקליפ של ׳בבושקה׳״. זה ממש לא מצחיק אותה. זה לא הזמן לאירוניה ומודעות עצמית. הסיטואציה מתרחשת. היא לא סובלת דיחוי או השהיית שיפוט. אתה בג׳ונגל, בייבי. במהלך הארוך של הלידה אני מבצע מעשה של הגירה ביולוגית – מהראש אל הלב והמעיים. אני שומע את עצמי צועק לה: ״כן, כן, תתרכזי בנקודה הזאת. תדחפי. יותר חזק, יותר חזק. את עוד מעט שם. תדחפי, מותק. כן, כן״ (מי אמר את זה? אני?). אני מחזיק לה בכוח את הרגל השמאלית. אישה זרה מחזיקה לה את הרגל הימנית. היא צורחת. אני מבוהל. האייפון שלי מונח על השידה ליד. הלוואי שהייתי יכול לברוח אליו. רופאה ואחות מחלצות את התינוק באמצעות מכשיר ואקום מתכתי שנראה כמו מכשיר עינוייים מהמאה ה־18. התינוק יוצא החוצה. הוא נראה כמו דלורית. את חברה שלי הכרתי לפני תשע שנים בברקפסט קלאב. התמזמזנו על רחבת הריקודים והמשכנו משם אליה. בחודש ינואר השנה, בדיוק לפני תשעה חודשים, עשינו חיים משוגעים. השתוללנו כל סוף שבוע בבלוק. העיר הייתה מוצפת באקסטזי. תעשו את החשבון בעצמכם. לא היה סיכוי שלא ייצא ממערכת היחסים הזאת ילד. הכל הוביל לשם. התינוק הזה נולד מתוך התשוקה האינסופית לכיף; הוא־הוא הכיף החדש.

המילה הראשונה שהבן שלי יגיד תהיה ״ברלין״.