אני ושולה בחצר

אני בוחן את מצבו של השמאל הישראלי לפי מצב רוחם של הוריי. ביום שישי האחרון הלכה לעולמה שולמית אלוני. כמה שעות אחרי שפורסם דבר מותה, התקשרה אליי אימא שלי. היא נשמעה מלאת אנרגיה. אפילו צוהלת במקצת. ״אבא אומר ששולמית אלוני מתה, זה נכון? אני לא מוצאת על זה שום דבר באינטרנט״, אמרה לי. ״איפה חיפשת?״. ״באתר ביזפורטל״. ״אימא, שם תמצאי רק מידע חשוב על ההשקעות הכושלות שלכם בבורסה״, אמרתי לה. ״נו, אז היא מתה או לא?״. ״כן, היא מתה״. פאוזה דרמטית (אני כבר יודע מה היא הולכת להגיד). ״מטומטמת אחת. הלכה אז הלכה״, היא סיננה החוצה. ״איך את מדברת״, כעסתי, ״שולמית אלוני הייתה אישה חשובה. אבירת זכויות האדם. תומכת במדינת כל אזרחיה״. ״כמו שאמרתי, מטומטמת״, הבהירה אמי את גבולות השיחה בינינו. יכולתי לשמוע את אבא שלי ברקע – ״את רואה, אמרתי לך. היא מתה״. ואת אמי מרחיקה את השפופרת ועונה לו בקול נמוך – ״והבן שלך עצוב מזה״. ואז אבא שלי מרים את קולו לכדי צעקה כדי שחס וחלילה לא אפספס את המסר – ״תגידי לו שהוא אדיוט בדיוק כמותה״. היא אמרה לי. תודה לכם, אימא ואבא, שאתם מבהירים לי, בכל פעם מחדש, את הפער העצום שמשתרע בינינו כמו ואדי ערה. פער שלעולם לא ייסגר. הוא רק הולך ומתרחב והופך לחלל ריק ואפל. מכיוון שאני אוהב את ההורים שלי יותר מאשר את המדינה, אני מוכן לסלוח להם. אני מקבל אותם כמו שהם. קיצוניים ובעלי מוסר פוליטי מפוקפק. הגורלות שלנו נכרכו זה בזה. המדינה סתם סכסכנית אבל היא לא תעמוד בינינו.

במהלך שנות ה־80 וה־90, סימלה שולמית אלוני עבור ההורים שלי את כל מה שבזוי בחיים הישראליים ובשמאל הישראלי. השם שלה הפך לקללה האיומה ביותר. ״אתה כמו שולמית אלוני״, היו סונטים בי כשרצו להבהיר לי עד כמה הם ראו בי כישלון מוסרי, חברתי ואישי (לא הכנת שיעורי בית? אתה כמו שולמית אלוני!). כשאלוני הייתה מופיעה בטלוויזיה, הם היו צועקים על המכשיר החף מפשע. כבר אז ידעתי שאם יש מישהי שיכולה לחרפן ככה את ההורים שלי – סימן שהיא עושה משהו בסדר. מדוע שולמית אלוני כל כך הרגיזה את ההורים שלי ואת רוב הציבור הישראלי? כי היה לה ביטחון עצמי. ואמונה יוקדת בצדקת הדרך. היא לא התנצלה על קיומה. היא הייתה מעצבנת, מכיוון שישראלים לא אוהבים אנשים צודקים. הם אוהבים חנפנים צייתנים. כל מהותה הייתה התרסה. אצבע אחת לעינה של הציונות האלימה והגזענית, ובאצבע השנייה – מראה את הדרך הנכונה. ובעיקר – האופטימיות שלה. שולמית אלוני ידעה שאת המציאות ניתן לשנות רק באמצעות חזון חיובי, אקטיבי. היא לא הייתה פוליטיקאית של כורסאות עור מצ׳וקמקות. היא הייתה זקופה ומלאת חיוּת. בהשאלה מעולם הסלנג ההומואי – היא הרימה. הו, כמה שהיא הרימה. אין דבר שמקפיץ יותר את הפיוזים הרופפים של הימין הישראלי מאשר שמאלנים שמחים. אלוני הייתה אולי השמאלנית השמחה האחרונה.

בימין חגגו השבוע את פטירתה של שולמית אלוני, כמו שהיו כאלה שחגגו את מותו של אריאל שרון. אין שמחה על מותו של אדם, אלא שאיפה שהאידיאולוגיה שלו תתפוגג עם היעלמותו הפיזית. במקרה של השמאל, אין מה לדאוג. האתוס של שולמית אלוני הלך לעולמו עוד הרבה לפניה. נותרנו עם חבורה של שמאלנים עצובים שהרימו ידיים. השמאל סיפח לתוכו את המרכיבים האפוקליפטיים של הימין. שני הצדדים משתמשים באותו ז׳רגון בדיוק. מתריעים מאותה שואה, מכיוונים שונים. היום אין בישראל פוליטיקה פוזיטיבית. כולם מדברים רק על כמה שנורא פה, אך הפעולה הפוליטית נותרת על פני השטח. תרגיל אינטלקטואלי למתחילים. אפילו העצרות המדכאות ברחבת מוזיאון תל אביב נעלמו. נותרו רק ההתרעות של אותו שמאל מבולבל ומבוהל. הדבר מזכיר את הגוף הקיקיוני שנקרא ״המועצה לביטחון לאומי״ שמנפק אזהרות מסע היסטריות לארצות שבהם יש חשש לפעולות טרור אפשריות. ״מועצת השמאל הלאומי״ עסוקה בלהזהיר מפני קץ הקצים. אין דבר יותר ציני מזה. השמאל הפריבילגי הוא הראשון ליהנות מפירות הכיבוש, והוא גם הראשון להצהיר בוודאות שזהו, הכל אבוד, הדמוקרטיה מתה. אנחנו במדרון חלקלק, אנחנו טובעים, אנחנו בפרשת דרייפוס, בעקדת יצחק, בחורבן הבית השלישי. אבל שום דבר לא קורה. בפועל, המדינה נמצאת בהקפאה. בהמתנה לאסון.

אני לא אוהב לחלק עצות לאף אחד. חלק מהדיון הכללי בדעיכתו של השמאל הישראלי עוסק תמיד במה שחייבים לעשות. אתם חייבים ככה ואתם חייבים ככה. אף אחד לא חייב שום דבר. אבל אולי כן כדאי לעשות משהו – להפוך את כיוונה של הרטוריקה האסונית, הנרגנת. להאמין שהשמאל הישראלי הוא צודק, וכרגיל, במה שהוא מאמין עכשיו – יאמינו כולם בעוד 10־20 שנה; ה״בוגדים״ של היום יהיו הגיבורים של המחר. שבעתיד, הימין הקיצוני ייחשב לאנקדוטה מטופשת ממש כמו הקו קלאקס קלאן בארצות הברית. שיום אחד יהיה כאן מדהים. אני יודע שהמלנכוליה מציעה נחמה; שנעים להתבשל בתוך תלונות אינסופיות. שהחיים הפוליטיים כאן הפכו לרוק ישראלי – נוגה, מדוכדך ופסיבי. אני אפילו לא יומרני מספיק כדי לכתוב שאנשים צריכים לצאת אל הרחובות. לעשות משהו. אל תעשו כלום. אבל תהיו חיוביים. תרימו. גם אם זה רק בראש שלכם – תהיו שוּלה.