אסתי גינזבורג, אל תעשי לי את מה שעשו לך

"אל תאמין למיתוס שאלה גברים", אמרה אסתי גינזבורג בראיון למוסף שבעה ימים של ידיעות אחרונות. "אין אף גבר שאוהב את המראה השדוף והצנום". וואלה. אף אחד? בטוח? כי אני יכולה להעביר לך רשימה של בחורים שאוהבים, או לפחות אהבו פעם. גברים שבאיזשהו שלב בחיים שלהם נמשכו, כמה בלתי מתקבל על הדעת, לידיים הדקיקות והמותן הצר שלי.

אנחנו לא מכירות, אז הרשי לי להציג את עצמי: אני נעמה, בת 24, רזה. מאוד רזה. שדופה, צנומה, קטנטונת, זערורית, פטיט, אקסטרה סמול, קונה בגדים ב-H&M ילדים, יו ניים איט. אני נחשדת כאנורקסית לעיתים קרובות מדי, למרות חיבתי העזה לסוכר ופחמימות והעובדה שמעולם לא סבלתי מהפרעת אכילה. אנחנו קיימות, מסתבר. בנות שנולדו רזות, יישארו רזות רוב החיים שלהן וגם יקבלו שלל הערות פוגעניות רוב החיים שלהן. אנשים זרים מרשים לעצמם לצעוק לכיווני "מה זה, תאכלי משהו" או להקיף את פרק היד שלי בשתי אצבעות. המקרה החמור ביותר שזכור לי היה בטירונות, אז פנתה אלי חיילת שלא הכרתי מהמחלקה ואמרה שהיא וחברותיה לחדר ניסו יחד להבין האם אני אנורקסית או לא, ולבסוף החליטו שכן, "בגלל השיער".

לקח לי שנים להבין שהגוף שלי נורמלי. תמיד רציתי להיות קצת פחות רזה, שליד שלי תהיה צורה של יד ולא של עצם. רציתי חזה גדול יותר וקימורים "נשיים". רק בשנה-שנתיים האחרונות התבהר לי שיופי וסקס אפיל הם לא עניין של מידה. ברור לי שכל התלונות האלה מגיעות ממעמד פריווילגי, הרי אף פעם לא נדרשתי לדיאטות רצח, לא מצאתי את עצמי נמנעת מאוכל או צמה ימים שלמים בשביל להוריד כמה קילוגרמים. היו לי חברות שקינאו בי על העובדה הזו, בעוד אני קינאתי בהן שהן נראות כמו נשים, ולא כמו ילדה, או יותר גרוע – כמו ילד. כמו שאת אמרת בעצמך באותה כתבה, לנשים יש מגוון של תסביכים עם המראה שלהן. הכרתי בחורות גבוהות שהתביישו ופחדו שאף גבר לא יתחיל איתן, בחורות יפייפיות שחשבו שהן סתמיות או משעממות, בחורות עם עור שחום מעורר קנאה ששנאו את העובדה שהן לא חיוורות יותר. הלחץ להיות מושלמת עובד כמעט על כולנו וכל אחת רוצה את מה שיש למישהי אחרת. גם הבחורה הכי רזה יכולה לרצות להוריד עוד קילו (או במקרה שלי, לתפוס קצת יותר מקום במרחב).

צודקת – יופי זה עניין של ביטחון עצמי. אסתי גינזבורג אוכלת בקמפיין של אפריל

אני לחלוטין שלמה עם עצמי וכבר לא מעניין אותי להראות אחרת, כמו שאת, כך נראה, שלמה עם עצמך. בגלל זה כל כך חבל לי שבחרת להשתמש באותה חשיבה מעוותת שמלכתחילה הפנתה את חצי הביקורות אלייך. אולי את כבר לא עבד לשלטון הרזון בתעשיית האופנה, אבל הרעיון שישנו מבנה גוף "נכון" יותר מאחרים לא עזבה אותך רק בגלל שהעמדת בראש הפירמידה מידה לכאורה בריאה יותר. אני אפילו לא אצא נגד ההתייחסות למבט הגברי כאל הסמכות האובייקטיבית לקביעת מידת האטרקטיביות של האישה, רק אציין שיש משהו מאוד ילדותי בחשיבה שכל הגברים רוצים או לא רוצים דבר מסוים. יש כאלה שנמשכים לבנות במידה קטנה או גדולה, לצבע עור או עיניים או שיער, לצורת פנים או סגנון לבוש. עם זאת, רוב הגברים שפגשתי היו בעלי טעם קצת יותר מורכב: הם יכולים להיות גם בעניין של בחורה רזה ונמוכה כמוני וגם להימשך למישהי גבוהה, בלונדינית ושופעת. זה הקסם עם משיכה מינית – זה עניין פרסונלי.

בעולם יותר טוב, ולדעתי גם בעתיד הנראה לעין, דוגמניות, כוכבות ונסיכות דיסני יגיעו במגוון גדלים וצורות. אין לי ספק שרזון קיצוני הוא לא אידיאל יופי שפוי, והעובדה שמשפט כמו "nothing tastes as good as skinny feels" נחשב לגיטימי להדפסה על טי שירט עצובה מאוד בעיניי. אבל פעמים רבות אני רואה איך יחד עם ההבנה שהסגידה למראה השדוף היא מוגזמת ומסוכנת, מתפתח מיתוס חדש על פיו גוף אנושי רזה חייב להיווצר באופן מלאכותי, או שהעובדה ש"נשים אמיתיות" מגיעות בכל מידה שאיננה סמול. כפי שאישה לא הופכת לנשית פחות בגלל שהיא מזמינה קינוח או לובשת ביקיני גם בלי בטן שטוחה, גם גודל קטן מהממוצע לא אמור לגרוע מנשיותה.