את רזה מדי בשביל לשיר עליי

אחד השירים שאי אפשר היה להימלט מהם בשנה החולפת היה "All About that Bass" של מייגן טרינור – שיר אהבה קליט להחריד לנשים בעלות מבנה שמן שצבר עד כה קרוב לחצי מיליארד צפיות ביוטיוב. בשבוע האחרון הוציאה הזמרת הישראלית מגיאור (יוצאת תכנית הריאליטי "פושרז", שתגרום לכם להעריך את ההורים שלכם – לא מתפקדים ככל שיהיו) קאבר מתורגם לשיר, שגם הוא זכה להצלחה במימדים מקומיים.

בהתחשב במסרים השליליים שמציפים אותנו מכל עבר – אלו שגורמים לנשים רבות להרעיב עצמן למוות, או לפחד לאכול בציבור במקרה הגרוע פחות – הלהיט של טריינור את מגיאור היה אמור להיות בשורה משמחת. אך הבעיה המהותית בשיר, למרות המסרים המעצימים שבו, היא ששתי הזמרות לא נחשבות למלאות באף קנה מידה. לא שאני חושבת שלנשים רזות אין בעיות של דימוי עצמי. למען האמת, פגשתי מעט מאוד נשים שלא היו להן בעיות כלשהן של דימוי עצמי, ואלו שכן אהבו את עצמן לא יכלו לבטא את זה בלי להתנצל. הבעיה היא שהשיר עוסק באופן ספציפי בנשים מלאות (שלא לומר – שמנות) והזמרות ששרות אותו לא מתקרבות להיות שמנות.

לא אתפלא אם מייגן טריינור ומגיאור באמת חושבות שהן מלאות. המדיה מתעלמת לחלוטין מקיומן של נשים שמנות. זה לא שאין דמויות מלאות על המסך, אך פרט לדמותה של רייצ'ל ארל ב"יומני השומן", רובן מיוצגות על ידי נשים רזות עם אגן או חזה מעט רחב ממודל היופי הגבעולי. אפילו עדי ברקן, שהתפכח בשנים האחרונות והבין את ההשפעה ההרסנית של העבודה שלו על נשים, מציג מגוון מבני גוף שנע בין תת משקל חריף לרזון פחות חולה.

כל מי שנמצאת מעל הרף של "מלאה במקומות הנכונים" פשוט לא ראויה לעידוד אהבה עצמית. "תאהבי את עצמך כמו שאת" זאת פריבילגיה ששמורה למי שהחברה רואה כיפה, כזאת שלא מוצדק שתשנא את עצמה. השאר יאלצו לשמוע פעם אחר פעם אמירות מבזות על המשקל שלהן, כאלו שיסתתרו לרוב מאחורי דאגה מזויפת – "אבל מה עם הבריאות שלך?".

שלא יובן לא נכון, אני חושבת שזה מהפכני ואולי אפילו חתרני, לאהוב את עצמך, בחברה שעושה הכל כדי שתשנאי את מי שנשקפת מולך במראה. אני בטוחה שעבור נשים רבות All" About that Bass" הוא שיר מעצים ונהדר. פשוט בפעם הבאה שאישה רזה שרה שיר אהבה לגוף שלה, אפשר לגייס מעט מודעות עצמית, ולא לשיר, בעודך מלטפת בטן שטוחה ומושלמת "פשוט כל סנטימטר בגזרה שלי מושלם".

[tmwdfpad]