בטעם של פעם

יובל־ג'וב הרגיל, מבקר המסעדות שלנו, מסכם קדנציה בת שבע שנים בג'וב הכי נוצץ בעיתון ונזכר בארוחות הכי טובות והכי גרועות שאכל במסגרת התפקיד. היה טעים (רוב הזמן)

ותודה על הדגים, יובל (ג'וב) הרגיל. צילום: איליה מלניקוב
ותודה על הדגים, יובל (ג'וב) הרגיל. צילום: איליה מלניקוב
27 באוקטובר 2013

"תגיד, אז איך נהיית מבקר מסעדות?" היא כנראה השאלה הכי נפוצה שנשאלתי בתשע השנים האחרונות . ובכן, כמעט כמו כל דבר שקורה בחיים, גם זה קרה לגמרי במקרה. בתחילת שנות האלפיים כתבתי מדי פעם למגזין "42 מעלות" ז"ל על תרבות, ולמדור התרבות של "NRG" על מוזיקה. בחורף 2004 נשלחתי מטעם האתר לתיאטרון תמונע לסקר את הופעת ההשקה של הרכב אינדי חדש בשם "מקהלת גבעול" שהוקם על ידי המוזיקאיות מאיה דוניץ ומיכל אופנהיים. כיוון שזו הייתה הופעת ישיבה, נשמרו לכל העיתונאים המוזמנים מקומות סביב שולחן עגול אחד. כעיתונאי צעיר, שלא השתייך לשום קליקה ולשום ברנז'ה, לא הכרתי שם איש, או לפחות מישהו שזכרתי לאחר מכן. מה שאני כן זוכר זה שההופעה הייתה מעניינת ושהבייגל טוסט בולגרית שהזמנתי במהלכה היה זוועתי. לאחר שההופעה נגמרה פנתה אלי אחת העיתונאיות, דנה דרבינסקי שמה, וספק שאלה ספק הכריזה: "אתה מבין באוכל, נכון?". אני החזרתי לה מבט מופתע והשבתי: "אני חושב שכן. למה את שואלת?"

"אני שואלת", היא ענתה, "כי אני אוהבת את איך שאתה כותב, ובמהלך ההופעה אכלת את הבייגל טוסט כמו בן אדם שמבין אוכל".

ככה נראה מישהו שכתב 359 ביקורות על מסעדות, יובל ג'וב הרגיל. צילום: איליה מלניקוב
ככה נראה מישהו שכתב 359 ביקורות על מסעדות, יובל ג'וב הרגיל. צילום: איליה מלניקוב

עד היום אין לי מושג איך בן אדם שמבין באוכל אמור לאכול בייגל טוסט בולגרית חצי שרוף, אבל לאחר שהוחלפו בינינו מספר משפטים, שבהם הציגה את עצמה כעורכת מדור האוכל של טיים אאוט, היא ביקשה ממני לשלוח לה, עוד באותו שבוע, פיילוט של חמש מאות מילה על מזללה לפי בחירתי החופשית. באותה התקופה הייתה הילה אלפרט מבקרת המסעדות של המגזין ודרבינסקי חיפשה סייד קיק, מדור קטן וחתרני שיסקור מסעדות פועלים ומסעדות שוליים שנמצאות מתחת לרדאר. את הפיילוט בחרתי לכתוב על החמארה של שמעון המרוקאי, ששכנה באחת הסמטאות שמאחורי תחנת המשטרה הישנה – "הקישלה" בכיכר השעון. היא הספיקה מאז להיהרס ובקרוב תהפוך למלון בוטיק בשם אורכידאה. כמתבקש מסיפור על חמארה יפואית, הוא היה רווי בערק ובדמויות מתובלות בהרבה צ'ומה ובחריף. להפתעתי הרבה, אף שהוא נכתב כפיילוט, באותו השבוע בחרה דרבינסקי לפרסם את הטקסט כפי שהוא. את הסכם ההתקשרות סגרנו בטלפון והמדור שלי יצא לדרך. במערכת עצמה ביקרתי לראשונה רק שנתיים מאוחר יותר. זה קרה כשאלפרט החליטה לעזוב את תפקידה כמבקרת ולהתמקד בעשייה טלוויזיונית, וליתר דיוק כשחקנית בסדרה "חדר מלחמה" של תסריטאי אחד בשם יאיר לפיד. אמיר בן דוד, שהיה עורך המגזין, הזמין אותי לפגישה במשרדו והציע לי להחליף אותה. אני כמובן קפצתי על ההצעה בשמחה מופגנת.

קמפיין הדרושים לג'וב הכי טוב בתל אביב:

אם תפרסם אני מתאבד

מאז הטור הראשון שלי על מסעדת כתית, שבדיוק באותו חודש עברה לתל אביב מממשכנה בנצר סירני, כתבתי ביקורות על 359 מסעדות. על מרבית המסעדות כתבתי רק פעם אחת. הסיבה לכך טרוויאלית: מעטות המסעדות שצולחות את מחסום השנתיים – פרק הזמן המינימלי שנקבע על ידי מערכת המגזין לביקור חוזר במסעדה. כשמסעדה נסגרת כעבור זמן קצר, אין זה מעיד בהכרח על היותה גרועה; לחלופין, כשמסעדה מכה שורש במרחב העירוני, אין זה מעיד בהכרח על איכויות קולנריות יוצאות דופן. אבל אני כן יכול לומר, במידה מסוימת של גאווה, שכל המסעדות שלהן הענקתי ציון חמישה כוכבים נשארו איתנו. אה, סליחה, טעות. היתה גם יועזר היחידה במינה, שנבנתה בצלמו ובדמותו של שאול אברון והלכה לעולמה משברון לב, זמן קצר לאחר שבעליה האהוב נפל ומת. זה קרה בדיוק לפני שנה פחות שבוע מהיום. עכשיו, כשאני מקליד את השורה הזאת, עולה בפי זיכרון טעם הפטה דה קמפן המופלא של יועזר. עם קצת חרדל. אין זה מקרה שהטעם שעולה ומתפשט בפה הוא דווקא של זו – אחת המנות הזולות בתפריט של יועזר ולא הבורקס כמהין, למשל, או הסטייק המפורסם שנחצב מלב נתח האנטרקוט. כי אוכל הוא לא שאלה של מחיר אלא של רגש. הפטה דה קמפן ההוא שזור אצלי בכל כך הרבה זכרונות יפים, עד שטעמו, שעוד לא יצא לי לחוות כמותו מאז, פשוט מעלה בעיניי לחלוחית של אושר. גסטרונומיה היא לטעמי אמנות בצורתה הנשגבת ביותר. ארוחה מפעימה, כמו יצירה מוזיקלית, אי אפשר לתאר במילים. ובניגוד למוזיקה גם אי אפשר להקליט אותה. זהו לב התסכול של מי שכותב על אוכל וזהו גם שיא היופי: הידיעה שארוחה היא תמיד חוויה חד פעמית שלא ניתן לשחזר. זו הסיבה שבגללה אני כל כך מתעב רשתות מזון מהיר ומסעדות מסחריות משובטות שפועלות בקודי הפעלה של פאסט פוד. מי שעקב אחרי הטורים שלי זיהה בוודאי את המרדף אחר המקורי, בעל החזון, המתפרץ, החד פעמי. המרדף הסיזיפי הזה, שבוודאי כל חובב אוכל שותף לו, הוא מרדף שטכנוקרטים למיניהם נוטים לזלזל בו. בעיני אנשים רבים הוצאת אלפי שקלים בחודש על אוכל היא אקט מטורף, אבל בעיניי זה הדבר הטבעי והנכון בעולם. אגב, בניגוד לרבים מאותם טכנוקרטים, מעולם לא הוצאתי את כספי על דירה, על מכונית חדשה או על מותגי אופנה. עניין של סדרי עדיפויות, אתם יודעים. למזלי הרב, בתשע השנים האחרונות שילמו לי על ארוחה אחת בשבוע לפחות. יש להודות שהעניין הזה, שמישהו אחר משלם עליך במסעדה, הוא סידור מאוד מרגיע, במיוחד כשמדובר בארוחה גרועה. ולמען הסר הספק: היו המון כאלה.

אפילו שיר כתבו עליו: אלון עדר עם הלהיט שכתב על ג'וב "פרה זה פרה זה פרה"

על החוויות במרבית הארוחות הגרועות ניתן היה לקרוא כאן. אבל היו גם כאלה שנחסכו מכם. למשל הביקורות על מסעדה חדשה אחת שנפתחה בתל אביב, אי אז בחורף 2006. מפאת שמירה על כבודו של בעל הבית לא אציין את שמו או את שמה. ביום שלישי הגשום ההוא, שהוא היום שבו יורד העיתון לדפוס, קיבלתי טלפון מהעורך בן דוד, בדרך כלל איש קוּל ושקול. זו הייתה הפעם הראשונה שבה יכולתי לזהות רעד ודאגה בקולו: "ג'וב, אני חייב שתשלח לי טור חלופי". כשהשבתי שאני נמצא מחוץ לעיר וזה בלתי אפשרי, הוא המשיך וסיפר מה קרה: הצלם שנשלח למסעדה כדי לצלם את אחת המנות המסוקרות נשאל לגבי טיב הביקורת שכתבתי. מאחר שלא יכול היה לענות לבעל הבית הוא גורש מהמסעדה מבלי לצלם דבר. זה המקום לעצור ולהסביר כיצד מדור הביקורת מתבצע מבחינה טכנית: לאחר שהמדור נכתב ונשלח, המערכת יוצרת קשר עם המסעדה כדי לתאם צילום של אחת המנות המככבות בה. בשלב הזה הבעלים אינם יודעים מה טיב הביקורת וכדי למנוע אפשרות של זליגת מידע, גם הצלם אינו יודע. בעלי המסעדות נחשפים לביקורות  בדיוק כמוכם – רק כשהמגזין יוצא לאור. לעיתים רחוקות הם אינם מעוניינים לשתף פעולה. במצב כזה הפתרון הוא לצלם את המסעדה מבחוץ, או לצלם "אווירה" ללא תיאום וללא הפקה. אבל במקרה הזה היה טוויסט בעלילה: לאחר שהצלם גורש (ולכן צילם את המסעדה מבחוץ), התקבלה שיחה במערכת ובה דרש בעל המסעדה שנגנוז את הביקורת. המפיקה ענתה לו בנימוס שהביקורת כבר נכתבה ואין זה נהוג לקבל דרישות מהסוג הזה. זמן קצר לאחר אותה שיחה קיבל העורך בן דוד שיחה נוספת לטלפון הפרטי שלו. בעל המסעדה דרש לקרוא את הביקורת לפני הפרסום, ושוב הוסבר לו שזה בלתי אפשרי ועליו להמתין כמו כולם ליציאת המגזין. באופן מובן היה בעל המסעדה לחוץ. זו הייתה מסעדה חדשה (אך לא בהרצה – אחד הכללים שקבעתי לעצמי עם הכניסה לתפקיד הוא לא לבקר במסעדה שלא עבר חודש לפחות מיום שנפתחה), שניצח עליה שף צעיר. אף שממש רציתי לפרגן, חוויתי שם חוויה נוראית. זו היתה מסעדה איומה בכל פרמטר אפשרי: העיצוב, פס הקול והאווירה והאוכל האפרורי. זה היה מקום שחובתי כמבקר הייתה להזהיר את הציבור מפניו. יש להניח שגם הבעלים, שהשקיע בה סכום נכבד של כסף, ידע את האמת המרה, אחרת אי אפשר להסביר את ההיסטריה שתקפה אותו. הוא חזר והתחנן בפני בן דוד לגנוז את הטקסט ונענה בשלילה. ואז הוא שלף את הארנב האחרון מכובעו המרוט: "אם תפרסמו את הביקורת, אקח את האקדח שאני מחזיק עכשיו בידי ואירה לעצמי בראש", הוא התייפח ושאל: "האם אתה והמבקר שלך רוצים לאכול את דייסת הראש שייבשל האקדח הזה, או שגם עליה תרצו לכתוב ביקורת?". כששמעתי את הדברים מבן דוד, החלה ידי לרעוד. לא הצלחתי לדבר. זה היה השבוע האחד והיחיד במהלך שנות הכתיבה שלי בעיתון שבו לא התפרסם המדור. חודשיים לאחר מכן, אגב, המסעדה נסגרה. על השף האומלל שלה לא שמעתי מאז. בעל הבית עודנו בחיים.

עושה צחוק מהעבודה: חשבון האינסטגרם של ג'וב כמעט ולא כולל תמונות אוכל

יותר קל לקטול

בניגוד למה שנהוג לחשוב, ואף שיש בינינו מבקרים אשר מקבלים מכך סיפוק עצום, קטילת מסעדה היא ממש לא תענוג גדול בעיניי. יש במשפחתי שפים ומסעדנים ואני יודע עד כמה קשה לפתוח ולתפעל עסק בתחום ההסעדה וההשקיה. אבל מה לעשות, ביקורת מסעדות היא הביקורת הנקראת ביותר בכל עיתון, בוודאי שיותר מביקורת ספרים או תיאטרון. וודי אלן טען פעם שאם דוחפים את היד לאסלה כדאי שזה יהיה בשביל משהו ששווה יותר מגוש חרא. ובכן, על פי הפרמטרים הוודי אלניים נראה לי שברוב המקרים הצלחתי להוציא מהאסלות המקומיות לא מעט אוצרות. על דבר אחד אין עוררין: מסעדה גרועה איננה תענוג גדול, ולספר על כך לחבר'ה לא עושה טוב על הנשמה, אבל מבחינת איכות הכתיבה ובמיוחד איכות המטפורות, קל בהרבה לכתוב ביקורת נוקבת ומושחזת מאשר ביקורת מהללת. באופן טבעי הן גם נקראות יותר. לא יעזור כלום, בדיוק כפי שזה עובד בשאר תחומי העיתונות ובמיוחד בעיתונות ספורט – דם, רפש והגדלות חזה פשוט מוכרים עוד עותקים. קצת מוזר לי לכתוב את מילות הסיכום הללו. אני לא איש של סיכומים ולא של טקסים. גם לא של ציונים, כוכבים או של תחרויות. לכן בכל שבוע מחדש, היה לי קשה להחליט מה מספר הכוכבים שראויה לקבל מסעדה. מאותה הסיבה קשה לי לקבל את עניין התחרות הפומבית על המשבצת שאותה אני נוטש השבוע. אבל כאמור, זהו המשחק. צריך למכור עותקים בשל אותה סיבה שבגללה כל מסעדה מקומית זקוקה להמבורגר, או לחציל  בטחינה בתפריט.

"תגיד אז למה לעזאזל אתה עוזב את ג'וב החלומות הזה?" זו השאלה שאני נשאל לפחות פעם ביום בחודשיים האחרונים. הסיבה הרשמית היא שאני הולך לטפח את היקב הפרטי שלי, שהתחיל כעיסוק צדדי ועכשיו דורש ממני יותר זמן. הרגשתי גם שהעיסוק החדש בתחום המשקאות עלול ליצור מצב של ניגוד עניינים עם עבודתי העיתונאית, ולו למראית עין. אבל הסיבה האמיתית שגרמה לי לעזוב היא שהבטחתי לעצמי, עם תחילת עבודתי כמבקר, שלקדנציה שלי, כמו זו של רמטכ"ל צה"ל, אסור לעלות על חמש שנים. זה נראה לי פרק זמן סביר שבו אפשר לשמור על ריחוק יחסי מכל הרחש בחש של עולם הקולינריה המקומי הצפוף וגדוש האינטריגות. לא עמדתי במילתי ונותרתי בתפקיד שנתיים נוספות. זה מה שקורה כשנהנים. עכשיו הזמן להודות לכל השפים שהאכילו אותי כדבעי ולבקש סליחה מכל אלה שפגעתי בהם. בכל מקרה, היו שלום ותודה על הדגים.