ביקור בחדר מיון הזכיר לניסן שור מה באמת חשוב בחיים

בשעה חמש לפנות בוקר הבנו שאי אפשר לחכות יותר. לתינוק יש 38.9 חום. הוא משתעל כבר כמה ימים והוא בסך הכל בן חודשיים וחצי. חייבים ללכת לחדר מיון. בת הזוג שלי נכנסה להיסטריה. ארזה מהר תיק עם דברים כאילו שהנאצים הגיעו כרגע לעיירה בפולין. הלבישה את התינוק בעשר שכבות. נעמדה ליד הדלת עם דמעות בעיניים. “חכי, חכי רגע", ביקשתי ממנה. “אבל כבר הזמנתי גט טקסי", היא צעקה עליי. “תבטלי", ביקשתי, “רק התעוררתי. עוד לא הספקתי לסדר את השיער". “אתה צוחק עליי?", היא שאגה, “מה קשור השיער שלך עכשיו?". “מה זאת אומרת, מה קשור? הוא נראה נורא. הוא מעוך לגמרי. אין לו נפח". “זה לא הזמן להיות שוקי זיקרי", היא אמרה ועיניה זועמות. התינוק התחיל לבכות. “אתה רואה מה עשית? בוא כבר". “נו, שנייה. זה ייקח לי ממש חמש דקות. אני מחליף מכנסיים ובא". “השתגעת? הבן שלך גוסס. תלך עם הטרנינג שעליך". “טרנינג? מה אנחנו, פראי אדם? אפילו למכולת אני לא יורד בטרנינג. מה קרה לך מאז שהפכת להיות אימא? הפסקת להיות בת תרבות המערב? ואם אני אפגוש מישהו שאני מכיר בבית החולים? אני לא יכול להרשות לעצמי שיראו אותי במצב הזה, עם תספורת גרועה וטרנינג מצ'וקמק. זה לא בא בחשבון. יש לי רפיוטיישן". התינוק מתחיל לצרוח. “אני נוסעת בלעדיך", היא מאיימת. “חכי רגע", אני מבקש עוד פעם. הצרחות מתגברות. הפנים של התינוק מאדימות. נראה שהוא עומד להתפוצץ. “טוב, טוב. אני אשאר עם הטרנינג. אבל תני לי רק לסדר את השיער. אני לא יוצא ככה מהבית". אני מספיק לשמוע את הדלת נטרקת. אני רץ לחדר האמבטיה. מעביר וִיש בשיער. קצת מים, קצת קרם לחות. מעמיד את הכרבולת. מסתכל במראה. שואל – אני יפה? עונה – אתה יפה. בינגו. נראה טוב. קדימה, מיון ילדים. אני מוכן לקראתך.

הגענו לחדר המיון בשיא הסערה. פקידת הקבלה הפנתה אותנו לאחות שהכניסה אותנו לחדר הרופאים, להמתין שם כמה דקות. שלפתי את האייפון כדי להתעדכן מה קורה בפייסבוק בחמש לפנות בוקר. מישהו העלה סטטוס עם סרטון של תינוק שר שיר של אלביס. אני מסתכל על התינוק שלי. הוא שותק. לא יודע לעשות כלום. אולי אצלם אותו ואעלה לאינסטגרם שלי תחת הכותרת “התינוקי שלי חולה מאוד". “מה את אומרת?", אני שואל את בת הזוג שלי, “לצלם? להוסיף סמיילי עצוב? תינוק חולה זה לפחות 40 לייקים". “תכניס את האייפון לכיס", היא מבקשת. “אני לא יכול", אני אומר לה, “לטרנינג הזה אין כיסים". התינוק מסתכל עליי במיאוס עמוק. משתעל ונרדם.

הדלת נפתחת. אל החדר נכנסת רופאה. נדרשות לי דקה או שתיים כדי להבין שמדובר ברופאה. בהתחלה חשבתי שאולי היא נכנסה לחדר בטעות. היא נראית כמו מישהי שסיימה בילוי בחתול והכלב. מכנסי ג'ינס צמודים. מגפי עור עם פרווה למעלה. חולצה קצרה שחורה עם הדפס כסוף. תספורת קארה. שפתון אדום. על סף הפקאצה. “אהלן, איך אני יכולה לעזור לכם?", היא שואלת. אני לא מקשיב לה. אני חושב לעצמי: מתי זה קרה שרופאים הם כבר לא מבוגרים, ממושקפים ועם מבטא פולני כבד ומנומנם שמעיד על גלותיות נלעגת, כאילו נגזרו מספרים של קישון? ולמה לא עדכנו אותי שהם הוחלפו ברופאות שצעירות ממני כמעט בעשור ונראות כמו קלאבריות אופנתיות? זהו מהפך דרמטי. חילופי אליטות. לא פחות משינוי היסטורי בדמותו של הרופא בתרבות הישראלית.

“את רואה?", אני מסנן לבת הזוג שלי בלחש בלי שהרופאה תשמע, “הייתי צריך להחליף לג'ינס". “מה?! למה?", היא שואלת בשיניים חשוקות. “תסתכלי על הרופאה. היא בגיל שלנו. אולי אפילו צעירה יותר מאיתנו". “אז מה?". “מה אז מה? מה היא תחשוב עליי? זאת אומרת, עלינו". “מה אכפת לי מה היא חושבת?". “לי אכפת. אנחנו בני אותו דור. דוברים את אותה שפה אסתטית. גדלנו בניינטיז. אנחנו יודעים מה זה טעם טוב. וחוץ מזה, נראה לי שאני מכיר אותה מהעיר. אני מזהה אותה מהבודקה בשדרות בן ציון. אני לא אוכל להסתכל לה בעיניים אחר כך. בכל פעם שהיא תראה אותי, היא תחשוב על הטרנינג המשפיל הזה". בת הזוג שלי לא עונה לי. “הבן שלנו חולה", היא אומרת לרופאה. “אנחנו לא יודעים מה יש לו", אני מוסיף ועושה קול של מיקו מ"צ'ארלי וחצי". הרופאה מסתכלת עליי כאילו שאני חתיכת אידיוט. היא מסובבת אליי את הגב. אני מחפצן אותה. היא מוציאה סטטוסקופ. ממשיך לחפצן. היא בודקת את התינוק עם הסטטוסקופ. איזה סטטוסקופ גדול יש לה. מהנהנת. רושמת משהו. יותר מדי רצינית. הוציאה לי את החשק מהחפצון. “הבן שלכם מקורר", היא אומרת ואני נלחץ, ״אין חשש לדלקת ריאות. אתם יכולים לחזור הביתה". “את בטוחה?", אני שואל אותה. “אני נראית לך כמו מישהי לא בטוחה?", היא עונה לי בביטחון עצמי. “אה, לא, לא, אה", אני מגמגם, “פשוט חשבתי שאת, אולי, לא יודע, החתול והכלב, את יודעת, אני לא התכוונתי. סליחה". “אדוני, לך הביתה בבקשה". היא קראה לי אדוני. היא הרופאה הצעירה, אני הפציינט המבוגר, המנג'ס והמביך עם הטרנינג. זה מה יש.

לפחות יש לי את השיער שלי. לפחות יש לי את השיער שלי. לפחות יש לי את השיער שלי.