כשתגדל תבין: מה מסוכן בהורדה של גיל המינימום לעבודה?

הניסיון הכושל להוריד את גיל המינימום לעבודה מ־14 ל־13 לא היה מפחית את הניצול, אלא רק ממסד אותו ומעניק לו תוקף מוסרי מפוקפק. טור עורך של אלכס פולונסקי

מחיקה של הזכויות. תמונה: shutterstock
מחיקה של הזכויות. תמונה: shutterstock
31 בדצמבר 2015

את רוב החופש הגדול שבין כתה ד׳ ל־ה׳, כשהייתי בן 10, העברתי בחדר אחורי חשוך ומאובק של חנות לספרי לימוד שהייתה סמוכה לבית הספר היסודי שלי בבת ים. הגעתי מדי בוקר ויצאתי אחר הצהריים עם כמה מטבעות בכיס – 8 שקלים ביום חלש, 12 או אפילו 16 אם נתתי עבודה. כשהייתי נכנס, כבר הייתה מחכה לי על השולחן ערמה של ספרים משומשים במצב סביר, שבעליהם הקודמים הקפידו לכתוב בהם בעיפרון;

העבודה שלי הייתה למחוק את הכיתובים, עמוד־עמוד, ככה במשך כמעט חודשיים. קיבלתי 4 שקלים לספר, ואילו החנות הייתה מקפיצה את המחיר שלו לכמעט חדש. את הספרים של התלמידים העצלנים אהבתי במיוחד – העמודים הראשונים מקושקשים, וככל שמתקדמים בדפדוף רמת ההשקעה יורדת – מה שאפשר לי לגמור מהר עם הספר הזה ולהמשיך לעוד אחד וכך להגביר את התפוקה וההכנסה.

לא הלכתי לעבוד בגלל עוני וגם לא כדי ״לעזור בפרנסת המשפחה״. אלה סיבות הרואיות מאוד, ואמנם המצב הכלכלי של אמי היה לא טוב, אבל לא חיינו במחסור. היא עבדה בשתי עבודות, שלאור ריבוי השעות הרגישו כמו שלוש. עם זאת, יכולתי רק לפנטז על דברים כמו דמי כיס או כסף לבזבוזים, מושגים שהכרתי מסדרות טלוויזיה ולפעמים שמעתי מחברים לכיתה. ההבדל הוא שאת הכסף שלי לבזבוזים – שאיתו נרכשו מאוחר יותר מחשב ומערכת סטריאו, נאלצתי להרוויח לבד (בתהליך שכלל עבודה נוספת עם פוטנציאל לאלרגיה – נער שליחויות, ברגל, עבור חנות פרחים).

בשלב כלשהו לבעלים של חנות הספרים נמאס מהמחזה של ילד נרקב בחדר האחורי. בשבועות האחרונים של החופש כבר היה נוהל חדש – הייתי מגיע פעם בכמה ימים, לוקח חופן של מחקים וערמת ספרים ועובד עליהם מהבית. התעלמתי מסימנים מוקדמים כמו שפשוף ואדמומיות, וערב לפני שהייתי צריך לחזור לחנות עם ספרים נקיים, כל מגע בכפות הידיים שלי השיל חתיכות עור, כמו קליפה שמופשטת מתפוח אדמה שרתח יותר מדי זמן בסיר. כשאימא שלי חזרה מהעבודה ונתקלה בתגובה לא פחות מהיסטרית מצדי – לא על האלרגיה שפיתחתי למחקים אלא על המחשבה שלא יתאפשר לי להמשיך בעבודה כי לא עמדתי במכסה – היא ישבה בלילה, אחרי שכבר הלכתי לישון, ומחקה את מה שצריך בספרים שנותרו.

הניסיון הנוכחי להוריד את גיל המינימום לעבודה מ־14 ל־13, שכשל, לא היה מפחית את הניצול, אלא רק ממסד אותו ומעניק לו תוקף מוסרי מפוקפק. מה שאולי היווה סידור נוח עבורי – בן למהגרת ואלמנה חד הורית בשנות ה־90 – אסור שיקבל תוקף חוקי. ילדים צריכים ללמוד על ערכו של כסף ולפתח אחריות, אבל לא על ידי זליגה לשוק העבודה עוד לפני שגדל להם שפמפם.