יוצאת מהתווים: על הגמילה הכואבת שלי מטוויטר

שום דבר בחיים לא מאכזב אותי כמו אמבטיה, פוטנציאלית פורטל אלכימי בין סרוח לחפוף, בפועל שלולית פושרת מלאת תאי עור מתים הקופאת במהירות.

עוד כתבות שיעניינו אותך:
האפליקציה שתתן לכם אישור הסכמה רשמי לסקס מהפרטנר
כשניסיתי לוותר על הבשר בצלחת
מה קרה כשהחלטתי לחסוך

133 תווים, עם נקודה. אולי המילה חיים מיותרת? המשפט הגיוני גם בלעדיה. הזדקפתי לישיבה רועדת, הפעלתי את הדוש וגיליתי שהמים לא חמים מספיק בשביל שטיף יציאה מהשלולית המגעילה הזאת. עדיין לא. קילפתי את שאריות המסיכה לפנים לתוך המים סביבי. גזרתי ציפורניים. עשיתי רוטציה מהירה בין הברכיים הקופאות לבין הכתפיים המושלגות. נשברתי. שטפתי את עצמי במים קרים ודילגתי החוצה.

זה שבעה שבועות שאני נמנעת באדיקות מטוויטר, הפלטפורמה שיכלה להתמיר את טראומת האמבט אל הקומי מלא הפיברוטים. מיותר לומר שאני מתגעגעת. נורא. שטוויטר נראית לי כמו ארץ הפלאות והצחוקים, זבת עניין ודבש.

מעט לפני הנטישה שלי, חברתי האהובה נטלי הפסיקה לעשן סיגריות. חתכה במכה מ־40 ביום לאפס. הגמילה שלה הייתה נוראית בהרבה משלי. מה זה קצת טיקים של המוח וקצת בדידות לעומת בכי אינסופי, נדודי שינה ועצירות. ועכשיו אנחנו שותות קפה והיא אומרת לי שהיא מתכוונת לחזור לעשן שתיים־שלוש סיגריות ביום. זה יעשה לה טוב, לכתיבה. אני אומרת לה לא. למעשה, אני אומרת לה "לאאאאאא בבקשה לא לא" והיא אומרת "שמעי, פעם הייתי אומרת שאני לא מסוגלת, אבל גם חשבתי שאני לא מסוגלת לעבור שעה בלי לעשן, וגיליתי שאני יכולה להיגמל לחלוטין". אמרתי לה, "את יודע מה זה? זה בדיוק כמו שחברה שלך עוברת פרידה מכוערת ובדיוק בשלב שבו היא מתחילה ללכת חזרה על הרגליים היא אומרת לך, וואי, אני במקום ממש טוב עכשיו. נראה לי שאתקשר לאקס שלי. אנחנו צריכים איזה קלוז'ר".

"אבל את מעשנת שתיים־שלוש סיגריות ביום", נעלבת נטלי. "תקשיבי", אני אומרת לה חגיגית (אגב עישון סיגריה), "לכל אחד יש את הדבר הזה שהוא יכול ממנו רק אפס או מאה. בשבילך זה טבק".
"ובשבילך", נטלי שואלת, "מה הדבר הזה בשבילך?".
איך להסביר לה למה לקום בארבע בבוקר ולדחוס את זה ל־140 תווים הרסני לא פחות מסיגריה.

לפי הכללים או בכלל לא

אני מתכננת את החזרה שלי לטוויטר כמו אירוע ממלכתי. אני חושבת שאלך על משהו קצר ומאוד קז'ואלי, כאילו לא הלכתי בכלל. או אולי דווקא משהו מז'ורי, באווירת "זה כל כך טוב עד ששברתי צום". זה כמובן חסר משמעות. יש בתוכי חלק שמביט על החלק המכור ברחמים. אף אחד לא שם לב, אף אחד לא ישים לב, וזה תכף יפסיק לעקצץ לי במוח.

מה רע כל כך בטוויטר? טוויטר לא מרושעת כמו אינסטגרם, בת הדודה הכוסית שלה. לאינסטגרם יש התכונה המעצבנת שהייתה למישהי שהייתה חברה טובה שלי פעם. היא שואלת אותך מה שלומך, את עונה בכנות על מצב הרוח המתערבל עם ימי השבוע והעונות ועל חיי המין ומצב העור שלך ואז שואלת אותה מה שלומה והיא עונה "מושלם". תמיד, מושלם. החיים שלה לא טובים במיוחד, תאמינו לי, חקרתי את הנושא לעומק, אבל אם שואלים, הכל יוצא מן הכלל. החבר תמיד מדהים מדי. הסרט האחרון שהיא ראתה הפעיל אותה רגשית ומילא בהשראה. העבודה תמיד מאתגרת אבל גם מהנה, את יודעת?

לטוויטר אין את המנגנון הזה. את מספרת לטוויטר שיש לך שחורים, הוא אומר – שחורים?! חחחח ממי בואי את יודעת איזה אקנה יש לי בתחת? וזה ממכר אפילו יותר. החשיפה במילים ממכרת לא פחות מסטוקינג עדין של החברה שבדיוק לא ענתה לי לווטסאפ הבוקר ועכשיו מעלה תמונה שלה בבראנץ' מלא דרינקים עם – מי? מי זאת הבחורה הזאת? אולי יש עוד תמונה בסטורי שלה. וזה כמובן לא רק השחורים של אחרים אלא גם (טוב, בעיקר) הפיברוטים שמספרים לך שיש ערך לבדיחות שלך, שהצלחת, שוב, להפוך אירוע משפחתי מלא מתחים שלא היו מביישים את מעמד חתימת הסכם ורסאי לגאג נפלא. משתמשי טוויטר, בניגוד למשתמשי אינסטגרם, מתגמלים כנות וחשיפה עצמית, בגידה בפוזה שהיא בתורה פוזה לא פחות הדוקה ומכבידה.

וזה שורש העניין: אין דרך להמציא מחדש את השימוש באף רשת חברתית. בכולן, כולל בפייסבוק, אנחנו משווקים את האישיות שלנו. לכאורה יש לנו דרכים רבות לעשות את זה, רבות לפחות כמספר הלינקים באינטרנט, כמספר הפריימים המושלמים שאפשר לדוג בדרך לעבודה, רבות כמספר המשפטים שאפשר להרכיב בעברית ב־140 תווים (פרשתי מטוויטר זמן קצר לפני שהכפילו את אורך הציוץ ואני מסרבת להסתגל). אבל למעשה בכל הרשתות החברתיות אנחנו משווקים משהו מוגבל להפליא. זה כרטיס ביקור לחיים שלנו כמו שאנחנו רוצים להראות אותם. תכלס יש לנו שתי אפשרויות: שימוש ברשת באופן שמקבל את הכללים או שימוש לקוי. או שאני משקרת שהחיים מושלמים או שאני משעממת. או שאני חופרת בפצעים שלי או שאין לי עוקבים. והכלל הראשון הוא, כמובן, שלא מדברים על זה.

בתיכון, במגמת אמנות, למדנו שחלק מהמהפכה האימפרסיוניסטית הייתה מהפכה של אמצעי הייצור. הציירים החדשים רצו לעבוד מהר וביעילות בחוץ, בטבע, וכך החלו לייצר שפופרות של צבע מוכן מראש. עד אז אם היית צריכה צהוב, למשל כדי לצייר שקיעה, היית צריכה לקחת פיגמנט צהוב, לכתוש אותו בעלי ואז לערבב עם שמן פשתן (או, בתקופות קדומות יותר, חלבון ביצה). השמש של וויליאם טרנר היא בצהוב שלו ושלו בלבד. מרגע שהוצאנו את אפשרות הביטוי הזו, לכולם יש את אותו צהוב, אותו כחול ואותו אדום. לכאורה לא הפסד גדול במיוחד. מצהוב, אדום וכחול עדיין אפשר לייצר את כל הצבעים בעולם. זה אפילו דמוקרטי יותר, לכולם זמינים אותם הצבעים בדיוק.

אבל ככל שהשנים מתרחקות בינינו לבין המאה ה־19 אנחנו מוותרים על סעיפים נוספים של הבעה יצירתית שנגזרים מהיד שלנו. גמישות ההבעה, האפשרות ללכת לאיבוד (מטפורית ולא מטפורית), החלומות שלנו. עד 2007 השימוש באינטרנט, מקור נחמה עצום בשבילי בגיל ההתבגרות, דרש מודעות. היית צריכה להנחות אותו לחוויה שאת רוצה למצוא בו. בהדרגה, עם התקדמות השימוש ברשתות החברתיות, זה התהפך. היום האינטרנט מפעיל אותנו – עם התראות, עם תזכורות ועם חוקי פורמט מאוד נוקשים.

פסגת השאיפות האנושיות, כפי שהיא משתקפת אליי מכל המסכים, היא winning# – ניצחון מעפן, סיזיפי, על היומיום. הכנעה של כל המטלות או שבירה זמנית של השגרה לטובת ארוחת ערב מפונפנת או חופשה בתאילנד.

לאכול את הוופל ולרוץ

"אפילו בגיל 32, ההבנה שאין אף אחד – אשכרה אף אחד – שיכול להגיד לך איך לחיות, ומחויבות אמיתית להבנה הזאת, היא דבר מפחיד מאוד", כתב גבריאל וולף, חבר הפייסבוק שלי. הסטטוס הזה (בתרגום חופשי מאנגלית), שעשיתי לו שייר לפני ארבע שנים, הוא מפתח נוסף להבנה של אינסטגרם. כי באמת, מה זה אומר, להיות אישה בעשור השני של האלף השלישי? מה אומר להיות תל אביבית בזמן הזה, ומה זה אומר להתלבש יפה? איך הבית שלי אמור להראות ואיך הימים שלי אמורים לעבור, ובאילו צבעים נצבע את השעמום ולאיזה סוג של רוחניות מותר להתמסר, ומה מוגזם מדי ומעורר גיחוך? אינסטגרם יודע.

בתחילת שנות ה־2000 הגישה האסתטית הרווחת שנדרשנו לעמוד בה הייתה פרו־אנה. הגישה היום משוחררת הרבה יותר מבחינת מידות מכנסיים (כלומר, מגיעה עד 38, תודה חבר'ה) אבל איכשהו נוגעת להרבה יותר תחומים בחיים. זה לא מספיק, להיות רזה ויפה: את גם צריכה לאכול דברים טובים מאוד, ורצוי שמוגשים במקומות נכונים מאוד ובצורה פוטוגנית, להיות במקומות הנכונים וללבוש מה שנכון ולשים מסיכות נכונות. הדברים הטובים האלה יכולים להיות טובים לך ("פליאו" או "ללא גלוטן") או טובים לעולם ("טבעוני", "סחר הוגן"). הם יכולים להיות גם הפוכים לגמרי, כלומר מושחתים עד מוות, ופל עם בייקון קצפת ומרשמלו ובלאדי מרי עם לובסטר בשתיים בצהריים. האחד מאשרר את האחר: את אמורה לאכול את הוופל ואז להעלות צילום מסך של ריצת 12 ק"מ. #ניצחון. וזאת התקופה הטובה – הטובה הרבה יותר מהתקופה של שני שערים עם קייט מוס בשבוע.

"Ingrid Goes West" הוא סרט שמציג את אינסטגרם בלי טיפת איפור. הגיבורה, אינגריד (בכיכובה של אוברי פלזה), עוברת ללוס אנג'לס כדי להיות החברה הכי טובה של בחורה שנראית לה מגניבה באינסטוש. מיד כשהיא נוחתת בעיר אינגריד הולכת לבית הקפה האהוב על הבחורה ומזמינה את הסמוסה כרובית שהבחורה מצלמת לאינסטגרם שלה בקביעות. היא מתרגשת מהצילום מאוד, זה שהסמוסה דוחה לא מדגדג לה. מה שמעצבן אותה זה שמחזר שלה טורח להגיע לאותו בית קפה ולצלם את אותה הסמוסה מאותה הזווית. הוא מזויף, זה ברור – הוא מתאמץ, או מתלהב, או איך שלא קוראים להם היום. כי אסור להיתפס בהשפעה העצומה הזאת. אסור לתת לאף אחד לראות שאת מעתיקה ממנו, בסתר ובהתלהבות, את כל סגנון חייו עד למפית הקרושה מתחת לסוקולנט.

הדבר הכי טוב שקרה לי מחוץ לאינסטגרם זה שאין לי שום פריים לקלוע אליו. לא רק שאני לא יכולה לביים את החיים שלי יותר (כי אין לי איפה להראות אותם!), אני גם לא יכולה להשוות את עצמי יותר לפריימים אחרים. תחושת הרווחה גדולה מאוד. ויש יתרון נוסף ומורגש מאוד, אני הרבה פחות עייפה.

כל הכללים האסתטיים והחברתיים הללו, המוטחים בפנינו כל פעם שאנחנו גוללות (וגוללים, בסדר) בפיד של אינסטגרם, גורמים לתשישות אמיתית. לתשישות הזאת יש קשר לבהייה במסך מסנוור במשך שעות אינסופיות, אבל גם למשהו אחר: דלדול האגו שלנו.

דלדול אגו אולי נשמע כמו שם מצוין לקמפ במידברן, אבל הוא לא קשור לתפיסה הרוחנית של העצמי. זאת תיאוריה הלקוחה מתחום הפסיכולוגיה החברתית. הרעיון הוא כזה: היכולת שלנו לשלוט בעצמנו ולגלות כוח רצון דורשת שימוש במשאבים מנטליים. ככל שאנחנו מאמצים אותם במשך זמן רב יותר, אנחנו מאבדים את היכולת לשלוט בעצמנו במצבים החשובים יותר.

בואו נגיד שאתם אני, כלומר בחורה שמנסה לתפקד במשרה מלאה וגם לעשות משהו מדי פעם בלי לאבד את שאריות ההערכה העצמית שלי. החלק בי שמנסה לסנן כל הזמן את הקולות המגיעים מהמסך ומזכירים לי שלא אכלתי את הסמוסה הנכונה או שאולי כן אכלתי אבל היום אנחנו במאצ'ה ורודה מתעייף ככל שהזמן עובר – ואני מפעילה אותו כל יום, חלק עצום מהיום. הקריסה המנטלית הזאת בסוף יום של רשתות חברתיות יכולה להביא אותנו לפעולות אימפולסיביות, כמו קניות באינטרנט (שלא סתם תופסות את מרב הפרסומות ברשתות החברתיות), וגם לתחושות שאנשים רבים כל כך מתארים סביבנו. לחרדה. לשנאה עצמית. לתחושת עייפות גדולה. לבדידות.

היי, אפשר לספר לך משהו?

אז בדידות. כן, בדידות. אפשר לכתוב עוד 2,000 מילים על תחושת הרווחה, אבל האמת היא שבלי המועקה אני מרגישה פשוט לבד.

קצת מביך לגשת לאדם שיושב לידך במשרד, לטפוח על כתפו ולספר לו שנינה שזה עתה עלתה בראשי או להראות תמונה של הדירה שלי בתאורת לילה טובה שמכה בדיוק בסלסלת האבוקדו. אבל אם את פשוט מניחה שם את המידע באינטרנט, בלי למנשן אף אחד, זה מותר. מותר לספר לעולם 8 ו־10 ו־12 פעמים ביום מה שלומך, להעלות מיליוני שטויות לסטורי (הן יימחקו תוך יום!), ואז לחכות לראות את מד הצפיות עולה. מותר לצרוח לתוך הריק מיליון פעמים ביום ולשמוע את ההד המוכיח שאת בחיים.

וגם, כמובן, יש אנשים אחרים.

אני נורא מתגעגעת לאימא הטרייה שעקבתי אחריה באינסטגרם. היא מאיירת גאונה. ואני חושבת על הילד שלה הרבה. אני מתגעגעת גם לאימא הקצת ותיקה יותר שעושה המון סמים ואפשר רק להשתאות מהיחסים שהיא מצליחה לשמר תוך כדי עם הילדה שלה. אני מתגעגעת לדי.ג'יי עם הטעם המוזיקלי המדהים וההומור השנון. אני מתגעגעת לטוויטר, לכל מי שחושף את הנשמה שלו בהתמדה: ילדי האימו המתבגרים, המורה בבית ספר יסודי בצד השני של העולם שקוטל את התלמידים שלו, הלסבית הדתייה- – – לכל המוזיקה, הטלוויזיה, הספרות הטובה והמאמרים הטראשיים שקראתי כשהלכתי בשביל פירורי הלחם של האישויות השונות שהשתקפו אליי מהמסך, כמעט 24/7.

כמות החברים שלי לא השתנתה. אני עדיין במערכת יחסים רומנטית מתוקה ומצוינת ומפרה. עדיין יש לי שלושה חברים טובים שגרים ביבשת אחרת ותמיד שמחים להתקשקש קצת בווטסאפ. עדיין יש לי קולגות שאני אוהבת אהבת נפש וחיה איתן לפחות 40 שעות בשבוע. עדיין יש לי חברות שכיף להשתכר איתן או לשוטט איתן בעיר. אבל עכשיו יש לי גם מסה דביקה של שקט, מלא בתאי עור מתים, הקופא במהירות. וכדי להעצים את כל זה, בשבוע שעבר נעלם לי הקול למשך שלושה ימים תמימים.

ביום הראשון זה היה נורא ואיום. זאת הייתה שבת שביליתי עם החבר שלי בבית. בישלנו והיה נעים וטוב, אבל הייתי צריכה לבחור היטב מה לספר לו ובאיזו דרך לפני שמעט ההד שבוקע ממני ייעלם. ביום השני הלכתי לחברה טובה ודרשתי ממנה שתספר לי את כל מה שקורה לה בנשמה לפני שאשתגע לגמרי.

ביום השלישי הייתי מאושרת. פתאום שמחתי כל כך להיות בחיק המחשבות שלי. שכבתי על הספה והקשבתי לחיידקים שחופרים בתוכי. הרגשתי באופן מוחשי מאוד איך המוח שלי מתכנן את הצעדים הבאים בנתיב החיים המשונה הזה. כתבתי הרבה, ובקלות, מבלי לעצור לערוך את עצמי שלוש פעמים במשפט. שמחתי כל כך עד שנמנעתי בכוח מלנסות את הקול שלי. החבר שלי חזר בערב ושאל איך אני מרגישה. חייכתי בביישנות, ואמרתי "אחד חד, אחד שתיים, שתיים שלוש -" והכל נשמע בסדר. קצת דיסטורשן, אולי.

הכותבת היא עורכת בכאן כלכלי, תאגיד השידור הציבורי