ההודעה התקבלה: מכונות הפקס ישרדו הרבה אחרינו

חשבנו שאנחנו חיים בעתיד, אבל אז הביורוקרטיה ניסתה לקבור אותנו וביקשה שנשלח פקס

פקסימיליה. צילום: Shutterstock
פקסימיליה. צילום: Shutterstock
26 בנובמבר 2014

השנה היא שנת 2014. אני כותב את זה רק כדי שניישר קו בנוגע לתקופה המדויקת שבה אנחנו חיים. בתור אדם פרטי אתה נמצא בתוך הזמן. או לפחות מנסה. להיות חלק מהטכנולוגיה. חלק מהדיבור. אבל ישנו פער בין העצמי והעולם החיצון. הזמן לא תלוי בך. הוא מתקיים במנותק ממך. כדור הארץ סובב את השמש. שניות, דקות, שבועות, חודשים, שנים. הכל מתקדם, הכל זז. זו טבעה של האינרציה. הכל? אתה בטוח? לא, אני לא בטוח. קחו למשל את הביורוקרטיה – היא מתקיימת בתוך ספֵרה מבודדת. יש את העולם ויש את העולם הביורוקרטי. האחד צועד לפי רוח הזמן ואילו השני מתעכב ונגרר הרחק מאחור. הביורוקרטיה הומצאה כדי לגרום לאדם להרגיש חסר אונים, כאילו נתלש ממקומו. היא גורמת לניכור כי היא לא פועלת לפי חוקי הזמן. יש לה שעון משלה והיא מכריחה אותך, אונסת אותך, לציית לה. אם אנחנו נמצאים בשנת 2014. הביורוקרטיה תמיד תפגר הרחק מאחור. זה בסך הכל הבדל של 20־30 שנה. הקצב הביורוקרטי הוא אטי ומתסכל. הוא הוא תמצית הסבל האנושי. הוא מבהיר לנו ששום דבר לא נמצא בשליטתנו. הגורל שלנו נתון בידיהן של פקידות שסגורות בתוך משרדים קטנים בתוך בניינים גדולים. הן המרקיז דה סאד של היומיום. מכשיר העינוי שמצוי בידיהן – מכשיר הפקסימיליה. הו, הפקס הארור. מאיפה צצת פתאום? למה אתה עדיין כאן? מה אתה רוצה מחיי? מה עשיתי לך? מדוע אתה מתעקש להפוך את חיי לגיהינום?

התקשרתי למוקד הטלפוני של חברת אורנג׳. פתאום גיליתי שיש לי מספר סלולרי נוסף, מדומיין, והתברר לי שבכל חודש אני משלם סכום של 50 ש"ח על קו שמעולם לא היה לי ומעולם לא השתמשתי בו. הפקידה הייתה בעלת מבטא ערבי. אני מציין זאת ביובש. הגזענות הישראלית נעצרת כשהאדון היהודי רוצה לקבל שירות. לקבל. אף פעם לא לתת. שאלתי אותה מה זה המספר הזה. היא אמרה לי שזה מספר שהזמנתי. אמרתי לה שזה לא נכון. היא אמרה לי שזה כן נכון. ביקשתי ממנה הוכחה. היא אמרה שהיא יכולה לשלוח לי מסמך שמאשר זאת. בפקס. הבהרתי לה שהשנה היא לא 1991 וביקשתי שתשלח לי במייל. ״אין בעיה״, היא אמרה לי באדיבות, ״תשלח לנו טופס בקשה כדי שנוכל לשלוח לך את המסמך במייל״. ״מצוין״, עניתי, ״מה המייל שלכם?״. ״לא, לא״, היא תיקנה אותי, ״תשלח את הטופס בפקס״. ״לשלוח לכם בפקס טופס כדי שתוכלו לשלוח לי טופס נוסף במייל?״. ״כן״. ״אז למה אני לא יכול לשלוח לכם ישר מייל?״. ״כי אין לנו מייל״. ״אבל הרגע אמרת לי לשלוח לך טופס בפקס כדי שתוכלו לשלוח לי את המסמך במייל״. ״כן, אבל אנחנו לא עובדים עם מיילים. רק עם פקסים״. ״אבל את המסמך שביקשתי אתם מתכוונים לשלוח לי במייל?״. ״כן״. ״אז למה אני צריך לשלוח לכם פקס?״. ״כדי שתוכל לקבל את הטופס במייל״. בשלב הזה איבדתי את ההכרה. המוח שלי חווה שבץ ביורוקרטי. ״אדוני? אדוני?״. שמעתי את הפקידה מהעבר השני של הקו. ״אתה שם?״. אני לא יודע איפה אני. אולי חזרתי לשנת 1991. אני מעריץ של 2 אנלימיטד, נועל ריבוק פאמפ ובבעלותי פקסימיליה. ״אדוני?״, היא שאלה שוב, ״לתת לך את מספר הפקס שלנו?״. לא! אל תיתני את מספר הפקס שלכם (בסוף לא שלחתי להם פקס. אני שונא את חברת אורנג׳ כמו שאני שונא את הנאצים; כמו שאני שונא את מחלת הסרטן)!

זה הסוף? זה אף פעם לא הסוף. קיבלתי הפניה לאיזו בדיקה בקופת חולים. ביקשו ממני לשלוח את ההפניה בפקס. ״למה בפקס?״, שאלתי את הפקידה במשרד. ״כדי שנוכל לקבוע לך תור״. ״אז תקבעי לי עכשיו, בטלפון״. ״לא, אני צריכה שתפקסס לי את ההפניה״. ״שאני ׳אפקסס׳ לך? המילה הזאת עדיין קיימת?״. ״בהחלט. תפקסס לי״. ״אפשר במייל?״. ״לא. בפקס״. ״למה פקס?״. ״למה לא פקס?״. ״את באמת שואלת את זה?״. ״מה, אין לך פקס?!״, היא שאלה בתדהמה אמיתית. התדהמה שלה הייתה כל כך מדהימה – שנדהמתי.״זה מפתיע אותך?״, שאלתי אותה. ״מאוד״, היא ענתה. ״גברתי, השנה היא 2014. למה זה מפתיע אותך שאין ברשותי מכשיר ששולח פקסים?״. ״כי אנחנו עובדים רק עם פקסים״. אחח, איזה היגיון תאגידי מופלא.זו לא ההוויה שקובעת את התודעה, זה המכשיר האלקטרוני שקובע אותה. תודעה של פקס. אנחנו בסך הכל עבדים של הוד רוממותה – הפקסימיליה. היא קיימת. היא קבועה. אלה אנחנו, בני התמותה, שחולפים. כשיגיע יום הדין, וכל צורות החיים על פני כדור הארץ ייכחדו, יישארו רק ג׳וקים ופקסימיליות. והג׳וקים יתקשרו ביניהם באמצעות פקסים. אני בטוח שזה מה שיקרה.

הלכתי לטיפת חלב. האחות הנחמדה בדקה את התינוק שלנו. ליטפה לו את הביצים. יש לו שתיים. אמרה שהוא עלה ק"ג וחצי. הסתיימה בדיקה. ״נתראה בעוד חודש״, אמרה לנו, ״ואם יש לכם שאלות – תתקשרו אליי למשרד״. נאנחתי. ״באמת? להתקשר? בטלפון? למשרד?״. ״כן״, היא ענתה באדיבות. ״אוקיי, נעשה זאת״, אמרתי לה והרגשתי שהיא האדם השפוי האחרון עלי אדמות. ״אה, ואם אני לא זמינה בטלפון, תשלחו לי פקס״.