"ההורות החזירה אותי לפחדים מתקופת התיכון"

תינוק שפולט ארוחה על החולצה האהובה עליך זה לא חינני - זו פגיעה מוחלטת בדימוי שלך

אבא ותינוק. צילום: Shutterstock
אבא ותינוק. צילום: Shutterstock
25 בדצמבר 2014

בקרב של אדם מול תינוק – אני ניצחתי. זו תוצאת ביניים. צפויות עוד כמה מערכות קשות. יהיו עוד אבדות בנפש. אבל אני ניצחתי. הראיתי לו מה זה. הוא לא יסובב אותי על האצבע הקטנה שלו. שמעת את זה, תינוק? בכל יום אני מתייצב מול המראה, ובודק – זה עדיין אני? העיניים אותן עיניים. ניבטת מהן התודעה של מי שהייתי פעם ומי שאני היום. שתי התודעות מתמזגות זו בזו ונאבקות זו בזו, אבל אני עדיין זוכר מי הייתי. לא שכחתי. זה כבר ניצחון.

איך אתה יודע ששמרת על צלם האנוש שלך? אתה יושב בבית קפה שמשקיף אל הרחוב. התינוק בדיוק אכל. אתה מחזיק אותו על הכתף, טופח לו בעדינות על הגב כדי שיוציא גרעפס. במקום גרעפס הוא פולט עליך את כל הארוחה שלו. הפנים הקטנות שלו מלוכלכות בנוזל לבן ודביק. שיט, גם החולצה שלך מלוכלכת. זה מדאיג אותך קצת יותר. חולצת ג'ינס יפה של Wrangler שאתה מאוד קשור אליה. קנית אותה בחנות יד שנייה בניו יורק. היא מעניקה לך לוּק לא מתאמץ, לא פורמלי, גברי, נקי. התינוק בן חודשיים. החולצה נמצאת ברשותך יותר מחמש שנים, ודאי נוצרה מתישהו באמצע שנות ה־90. היא מייצגת היסטוריה שלמה של רפרנסים תרבותיים. זו לא סתם חולצה. זו חולצה שמייצגת משהו. זה גם לא סתם תינוק. זה התינוק שלך. הוא לא מייצג שום דבר מלבד עצמו ואותך. אם לומר את האמת – העולם היה יכול להסתדר בלעדיו. האם הוא יכול היה להסתדר בלי חולצות ג׳ינס? בכלל לא בטוח.

בתיק שבתוך העגלה של התינוק יש חיתול בד שמיועד בדיוק למקרי חירום שכאלה. התינוק בוהה בך. החולצה בוהה בך. מה לעשות? מה לעשות? מצד אחד, התינוק צווח. הוא רוצה שינגבו לו את הפרצוף. לא נעים לו. זה מציק לו. הפליטה הנוזלית נקרשת מסביב לפה שלו. הוא עושה לך פרצוף נעלב, מושפל, כועס. מצד שני, כתם על חולצת הג׳ינס. את מי לנגב קודם? לפני היות התינוק לא הייתי מרשה לעצמי לצאת מהבית בבגדים שיש בהם איזשהו לכלוך הכי קטן. אני התקיימתי בתוך אידיאה של מכונת כביסה. הכל צריך להיות ללא רבב. כל הבגדים שלי מסודרים ונקיים כמו חיילים במסדר צבאי. כתמים הם האויבים הגדולים ביותר של האדם האסתטי. מה בעצם המסר של הכתם? זהו מסר של תבוסה. אתה עסוק כל כך בזוטות, בפיצ׳יפקעס של השגרה השוחקת – שאין לך יותר שליטה בדימוי שלך, במה שאתה מציג לעולם החיצון. אנשים שהולכים עם בגדים מוכתמים – בעיקר אנשים שיש להם ילדים, שהם המזהמים הגדולים ביותר הידועים לאנושות – הם כבר לא בני אדם. הם הופכים לכתמים בעצמם.

אז אני שולח את היד אל התיק שבתוך העגלה, שולף משם את חיתול הבד, שם את התינוק על גבי השולחן שבבית הקפה. התינוק בוכה. התינוק דורש: נגב אותי. לא אכנע לטרור. אני מבהיר לו מיד את סדר העדיפויות: קודם כל החולצה, אחר כך אתה. אני מנגב את חולצת הג׳ינס טוב טוב, שלא יישאר עליה אף כתם מביך ומשפיל. אחר כך אני מתפנה לנגב את פרצופו של התינוק. לא נורא. לתינוק אין מודעות למצבו. הלכלוך לא פוגע בכבודו. מה יש לו לאדם אם לא הכבוד העצמי שלו? אנשים עורפים ראשים כדי להגן על המושג המופשט הזה. אני בסך הכל רוצה להיראות טוב, מצוחצח, נקי. אני לא כתם, אני בן אדם! הבנתם?

כשאני הולך ברחוב, ברחובות הצדדיים שמקבילים לשדרות רוטשילד – אלוהים, רק לא ללכת בשדרות רוטשילד עם עגלת תינוק – יש לי עיקרון שאני מקפיד עליו באדיקות: אני דוחף את עגלת התינוק רק ביד אחת. לא בשתי ידיים. ביד אחת. יעני, טוּ קוּל פור סקוּל. משחק אותה כאילו הפעולה לא מעניינת אותי. אני לא דוחף את העגלה כמו איזה עגלון מזיע. אני נותן לה מכה קטנה ואלגנטית עם כף היד, כמו טניסאי. שלא תחשבו אחרת – יד אחת מול שתי ידיים זה הבדל משמעותי ביותר. זו הוכחה שעוד נותרה בי תשומת לב לפרטים הקטנים. אנחנו אנשים צעירים שהגדירו את עצמם בתרבות ובמוזיקה. פיתחנו אובססיות לז׳אנרים ולתת ז׳אנרים. גדלנו לתוך עולם פנימי שבו הפוזה והפאסון הגדירו אותנו כבני אדם. אופנה וטעם אישי – זו הייתה החומה שהעמדנו בפני הישראליוּת ההמונית והלא ספציפית. פעם שמעתי פאנק אמריקאי מהאייטיז. היום אני דוחף עגלה ביד אחת.

כשהיינו בתיכון, הילדים החנונים היו נושאים את הילקוט שלהם כששתי הרצועות מתוחות בקפידה על גבם. הילדים המגניבים היו עושים את זה עם ילקוט זרוק ככה על הכתף, בנונשלנטיות, נתלה על גבי רצועה אחת, כאילו אין להם צרות ולא אכפת להם משום דבר. אני חווה רגרסיה לשנות התיכון שלי. הזהירו אותי שהורוּת היא חוויה מבגרת. זה שקר. הורוּת היא אינפנטילית וקטנונית. אתה מפחד כל כך לאבד את מה שיש לך, שאתה חוזר לפחדים שהיו לך בתור טינאייג'ר. מה חושבים עליי? מה אומרים עליי? איך אני נראה? מה יגידו? שחס וחלילה לא יתפסו אותי הולך ברוטשילד, דוחף עגלת תינוק בשתי ידיים, עם כתמי פליטה על חולצת הג'ינס הישנה שלי.

זה מה שאתה, חביבי. תתעורר.