החיים כשערורייה

(הטור פורסם לראשונה ב-21 בפברואר 2013)

למה כולם כל כך מתלהבים מ"החיים כשמועה", הסדרה בת שלושת הפרקים על חייו של אסי דיין שמשודרת בעת האחרונה בערוץ 8? ובכן, כי זו סדרה מעולה. עשויה היטב, חכמה, רגשית. אבל מעבר לפן הביוגרפי והלאומי, היא נוגעת בסוגיה תרבותית עקרונית שנמצאת מאז ומתמיד על סדר יומה של הישראליות: ההיעדר הכמעט מוחלט של מושג הכוכבוּת אל מול מופעים נדירים שלו, פה ושם. כלומר, למה אסי דיין כן וכל השאר לא? כי דיין אינו פשוט וכל היתר פשוטים עד מאוד. הוא אינו מייצגה של הקבצנות הרוחנית, של אלה שמהלכים בצד המדרכה. הוא בחר ללכת במרכזו של הכביש, להסתכן בדריסה או בהשפלה. להיות נוכח. במשך שישים ומשהו שנים של תרבות שחסתה תחת כנפיה של הציונות, עדיין לא הצלחנו להשתחרר מהתסביכים הקהילתיים שלנו. מהשטייטעל אל המגה-שטייטעל. הגיבורים של התרבות הפופולרית שלנו לא נצצו באור מסנוור מכיוון שמעולם לא שוגרו לשמים. הם נותרו על גבי הקרקע. כמו רגבים יבשים הם מנהלים את עצמם כאיזושהי אחווה סודית של פועלי בניין שערכיה יובאו מהיהדות והסוציאליזם. כאילו שישנו רק הקרדום לחפור בו וכל השאר זה הבל הבלים. זו מנטליות של צווארון כחול; של תלמיד הישיבה שספון בחדר ומה שקורה בחדר נשאר בחדר. כך נולדת היצירה המקומית – מתוך השאיפה הפרולטרית והכמעט דתית להיות "אותנטי" ו"אמיתי", מתוך איזושהי סגפנות שמהולה באמונה יוקדת כי המקום הפנימי, המוחבא, הוא ערובה לשירים יפים או סרטים טובים או ספרים מצויינים, ואילו החצנה ברוטלית של אסתטיקה, של פיזיונומיה טווסית, של גישה רגשית ורגשנית, של חיים שהם מחוץ ליצירה – נחשבת לבזויה או פוגמת בדבר עצמו. כך צומחת הדמות האנטי-אסי דיינית שהפכה לנורמה – זו שאינה מתעלה אל מעבר לרגיל ולסטנדרטי אלא מאפיינת את עצמה כיישות אפורה וגשמית שמעלימה כל זכר לליבידו המחוצף של האמן ומעמידה במקומו את הטיפוס הכל-ארצישראלי, הסחבק המצטנע.

https://www.youtube.com/watch?v=RSziTPFCfSw

אכנה זאת בשם "תודעה של ג'ינס". נאמר שהיא משתרעת בין שלום חנוך ואריק איינשטיין – הדוגמא האולטימטיבית לאלילים בשר ודם שמהלכים בעולם כפקידי שומה שנדרו את נדר הפרישות – וממשיכה לעולמות הסאחיים להפליא של אשכול נבו ואבי נשר ולא צריך לזרוק עוד שמות (יובל בנאי ושלומי ברכה ב"דה ווייס"). נו, כל בני הטובים הנחמדים האלה שהם כמו זוג משופשף של מכנסיים נוחות, One Size Fits All. שדעתם אינה נשמעת אלא אם כן מדובר במחשבה הכי קונצנזואלית והכי בנאלית שיש; שמסתירים את חייהם מהציבור באמתלה קלושה של שמירה על פרטיות; שדבר אינו דובק בהם. לא שערוריה ולא סקנדל ולא נעליים. שלא הכעיסו אף אחד ולא גרמו לבושה או מבוכה. שאינם גנדרנים או ראוותניים או מדהימים במעשיהם ואינם מייצרים תדהמה. רק הסכמה או הערכה ממוסדת. משום כך, הם אינם יכולים להפוך לאייקונים. הם אינם עוברים תהליך של חשיפה לקהל, אלא הימנעות, ואילו אייקוניזציה במהותה היא פומבית ומבוססת על היבדלות מהממוצע, על הקצנה שלו. אסי דיין איננו הממוצע. הוא ידוע לשמצה. הוא הופך על פניה את מנטליות הבושה הציונית. לכן הצפייה ב"החיים כשמועה" היא כל כך מסעירה. לראשונה, אתה נחשף למלוא הספקטרום המופרע של ארכיטיפ תרבותי אינו ממושמע ואינו ממושטר, ובוודאי שאינו "ישראלי". התנהגותו הבלתי קהילתית, לא רק על הרקע המשפחתי המיוחס שלו, היא נס של ממש. דיין הוא כוכב פופ טהור שסומן כאקסצנטרי על ידי הגמוניית הצדקנים. לא הוא האקסצנטרי. אקסצנטרית היא התרבות שאינה מאפשרת עוד עשרות ומאות כמותו.

אבל רק בדבר אחד אסי דיין נופל עמוק אל תוך מלכודת הישראליות המשעממת – דווקא באופן האינטרוספקטיבי שבו הוא בוחן את יצירתו ומתבטל בפני האליטיזם השמרני של אלה שביקרו את סרטיו לאורך השנים. את "גבעת חלפון אינה עונה" המושלם, "שלאגר" הקורע מצחוק (שני סרטים שעליונותם הקולנועית והתסריטאית כבר אינם מוטלים בספק) ושאר הקומדיות המוצלחות יותר או פחות שלו, הוא מכנה עד היום בזילזול כ"בידור להמונים" (שהרי בידור הוא נחות, והביוגרפיה המשפחתית של דיין מכתיבה לו את תחושת העליונות שקורעת אותו מבפנים). בפרק השני בסדרה הוא מספר ברצינות גמורה: "חרדה התחילה לקנן בי שלעולם אשאר פסאודו אמן שההצלחה הגדולה ביותר שלו הן המילים ל'שיר הפרחה'" (הלוואי על כל יוצר ישראלי שתישאר ממנו אנדרטה מפוארת בדמות "שיר הפרחה" השנון והכיפי). לעומת זאת, את "החיים על פי אגפא", "שמיכה חשמלית ושמה משה", הרומן הבודד שפירסם ועוד איזה כמה שירים וסרטים אחרונים – ממצב דיין כפסגת היצירה שלו, אף על פי שמדובר בהבלחות די נפוחות של אקזיסטנציאליזם וולגרי. שנון? גם זה לא בטוח. ואולי זו הטרגדיה של דיין – הוא עדיין מנהל דיאלוג עם המפא"יניקים ומחפש את ה"אותנטי", להיות "אמן אמיתי", אבל הם חומקים ממנו כי אין דבר כזה – אלה הכל המצאות של דיקטטורת החשוב והלא חשוב – והוא מוצא את עצמו נידחק ממנה כמו הבן החורג שהוא, ונמשך אליה וחוזר חלילה. אבל המדינה לא יכולה להכיל את דיין והוא לא הבין לא את עצמו ולא את יצירתו כי ראייתו טושטשה לגמרי על ידי הערכים המקולקלים שהאכילו אותו בכפית, והוא גדול מהחיים וקטן מהם. ומסומם. כי אולי בסופו של דבר רק זה יכול להיות הפיתרון.