הטור האישי, השם יקום דמו

*
כשהייתי ילד, חשבתי על דברים ילדותיים, אבל עכשיו שגדלתי עזבתי את כל הקקה הילדותי הזה (פאולוס הקדוש, בתרגום חופשי. אני, לעומתו, נשארתי עם הקקה הילדותי הזה עד היום, ולא נראה שאפסיק. ככה זה כשמתפרנסים מטורים אישיים. ויש סיפור:)

*
הטור האישי הראשון שעשה לי את זה היה של אהרון בכר ז"ל בידיעות אחרונות. התגייסתי בקיץ 82' כשבידי מאמרו האלמותי, המיואש, היפהפה, "שש אחרי המלחמה". מכיון שכבר הייתי מכור לסיפורים היפואיים שלו מזה עשור, קניתי כל מלה. זה הענין עם טור אישי: אתה לומד לאהוב אותו, סולח על כל הפעמים בהן הוא חוזר על עצמו (בעיקר בגלל שלזה בדיוק אתה מחכה: שיחזור על עצמו, אבל אחרת) ואז – פעם בשנה, פעם בעשור, פעם בחיים – הוא מגלה לך משהו, שלא היית מסוגל לראות במו עיניך גם אם היה נעמד לך מול הפרצוף.

*
משני מקורות אל תצטט אף פעם: מפו הדוב ומהנסיך הקטן. חוץ מזה, תעשה מה שאתה רוצה (חזי לסקלי ז"ל, ביום שהחליט להפסיק לערוך את השער האחורי של עיתון "העיר", והעביר לי את השרביט. בזכותו אני מתפרנס עד היום מלכתוב שטויות כל שבוע. וכך הוא היה עורך:
היה נעמד מול עמוד "ברומייד" – פלט דפוס של כל המודעות המשונות והציטוטים המתוחכמים שאסף כל השבוע – בידו הימנית מרקר בצבע תכלת, והיה מרקד (האיש היה, אחרי הכל, גדול מבקרי המחול שהביצה העברית הקטנטנה הצמיחה אי פעם), מתרחק מהדף, מציץ בו מלמעלה, מלמטה, משמאל, מימין; ואז, כמו עיט שזיהה ארנבת, היה עט על איזו מודעה משונה למכירת אסלה משומשת, או "כל כרכי וינסטון צ'רצ'יל עם כתם דם קטן בכרך י"א", והיה מסמן אותה בנקודת תכלת קטנה. ואז אביבה הגרפיקאית מכפר אז"ר היתה חותכת את המודעה בסכין יפנית, ומדביקה אותה אל העימוד הסופי, ההולך ונבנה מול עיני. וחזי היה חוזר לאחור, חוזר ומרקד עם המרקר ביד, חוזר לצמצם את עיניו ולצוד את הטקסט הקטנטן הבא. מעולם לא ידע מה יבוא עכשיו; היה מרוכז לחלוטין בציד המלים שלו עד סוף המשימה, שהגיע בהפתעה. כמו סופו שלו)

*
יש טענה כזאת, שפייסבוק הרג את הטור האישי. כי למה לשלם לאיש אחד לכתוב אלף מלה, כאשר מאות אלפי אנשים כותבים מדי יום מיליוני מילים. אני לא מסכים. מה שהרג את הטור האישי הוא לא העושר המזוייף שמזומן לקוראים – אלא הקלות הבלתי נסבלת שמזומנת לכותבים. טור אישי הוא כמו קפיץ. אתה חושב וחושב וחושב, ואין למחשבות הללו לאיפה ללכת, והקפיץ נמתח ונמתח, עד שיום אחד מגיע הדד-ליין ואתה משחרר אותו. העוצמה לא מגיעה מהשחרור, אלא מהמתיחה. ומי מותח היום את הקפיץ שלו יותר מעשר דקות? אהבה גדולה היא לא תוצאה של שפע בחירמונים. היא תוצאה של מחסור נורא בהם (ועכשיו: השפה)

*
הגיבורה הגדולה של כל הטורים האישיים שלבי נמשך אחריהם היתה השפה: אהרון בכר כתב עברית כמו שאף אחד לא כתב לפניו. כנ"ל עלי מוהר. כנ"ל קישון. כנ"ל חזי לסקלי, שעריכתו הכאוטית היתה מעט-מזעיר משירתו המטלטלת;
וכנ"ל כל כותבי הטורים המופלאים שקראתי באנגלית: ג'וזף מיצ'ל וסיפורי ניו יורק המופרעים שלו, על אנשים כה שוליים שהיום היו מאשפזים אותם; המינגווי וכתבותיו הקטנות והמדוייקות עד אימה ב"טורונטו סטאר" (אני זוכר עד היום כתבה שלו על ערב רווקים בגלריה לאמנות, שבו חיילים שחזרו מהקרב הוזמנו לרקוד עם נשים צעירות. ואת המשפט: "בחוץ, לאור פנס הרחוב, אשה צעדה לאורך המדרכה הרטובה, דרך נטיפי הקרח והשלג"); ג'פרי ברנרד השיכור והטורים המבריקים שלו ב”ספקטייטור” ("פיטרתי פעם את הסוכנת שלי כי היא שתתה יותר מדי. היא היתה מופתעת, אבל הסברתי לה שאחד מאיתנו צריך להיות עם ראש צלול וכנראה שזה לא יהיה אני").
שפתו של כותב טורים היא לעולם יחודית: שילוב של שירה ודד-ליין. אין דברים כאלה יותר.

*
אמא, את לא תאמיני – התחתנתי עם בעל טור! (קרול לומברד, בסרט "שום דבר אינו קדוש". איך שהוא יצא שצפינו בזה שבוע אחרי נישואינו. נרשמה התקפת צחוק. שזכותי לייחס אותה לכישוריה הקומיים של קרול לומברד)