הצעקה

SMS אחד, זה כל מה שהיה צריך כדי להוציא ממני את המפלצת. SMS קצר ותמציתי עם תוכן בנאלי להחריד: "לקוח יקר, תואם עבורך ביקור טכנאי הוט היום בין השעות 11:00 ל־13:00". זה כל מה שהיה צריך כדי להתחיל את ההתפוצצות הבלתי נמנעת. כי בין 11:00 ל־13:00 לא היה בבית אף אחד שיוכל לקלוט את הטכנאי ולהחזיר לביתנו את האינטרנט המנותק.

כל ניסיון לגרום למוקד הלקוחות לשנות את המועד כשל כישלון חרוץ. נמלאתי נחישות לפתור את הבעיה והמשכתי להתקשר למוקד ללא הרף. כל שיחה כזו כללה עימות אגרסיבי מצדי עם נציגי השירות הנבוכים. ככל שהלכתי והסתבכתי בניסיונותיי לפרוץ את מכשול הפקידים, כך הלכתי ואיבדתי את שפיותי וגם כל טיפת פאסון שאי פעם הייתה לי.

זה התחיל מהעלאת הטון אל המחוזות הקולניים (נביחות ואז צעקות ומשם צרחות), והמשיך באמירות נטולות כל מודעות עצמית כמו: "אני עשיתי מינוי עיתונאי דרך משרד ה־ה־נ־ה־ל־ה!!!!", או: "אתם תצטערו על זה נ־ש־ב־ע־ת לכם!!!". אם נסכם את האירוע בשלוש מילים: איבדתי את זה. ובארבע מילים: איבדתי את זה לגמרי (וזה המקום להתנצל בפני יושבי נחמה וחצי על שנאלצתם לחזות בזוועה הזו בזמן אמת. רוב הזמן אני אדם שפוי, נ־ש־ב־ע־ת לכם).

הקטע הכי נורא היה שתוך כדי ההתחרפנות רבתי הזו אני כבר מבינה עד כמה אני מפגרת. אני צועקת ויודעת שלשווא אני צועקת. מאיימת ויודעת שלפקיד מהצד השני אין יכולת אמיתית לפתור לי את הבעיה. הוא רק סטודנט שעושה מה שאומרים לו, כלומר חוטף צעקות מאנשים שנפל להם האינטרנט תמורת שכר מינימום. אבל המודעות הזו לא עזרה לי בזמן אמת, הבנתי שאני יוצאת משליטה אבל לא הצלחתי להחזיר לעצמי את השליטה. נמלאתי באלימות צעקנית ובו זמנית הבנתי שהיא ריקה מתוכן. אבל לביורוקרטיה יש נטייה מחרפנת וזה היה חזק מדי.

ובזמן שהתחרפנתי, ראש ממשלה לשעבר הורשע בשוחד וצבא ההגנה לישראל הדיח צוער מקורס קצינים כי הוא שרבט איור של היטלר. סתם עוד יום של היחלשות הדמוקרטיה וחשיפת שחיתויות בהיקף קולוסלי. איך זה לא גורם לי להתחרפן? איך זה לא גורם לי לפתוח בצעקה אדירה על הפקיד האחראי?

משבר האינטרנט נגמר בסופו של דבר בזכות הפרוטקציה האיכותית שיש לי במשרדי ההנהלה של הוט. את המשבר הישראלי עדיין לא הצלחתי לפתור, אבל כשחושבים על זה רגע בהיגיון, נדמה שכולנו צריכים להצטרף ל"צועק", לשוטט ברחובות ולצרוח: "אנחנו ההנהלה! אתם תצטערו על זה!".