ואז נגמרו החגים

סלפיש. איור: יובל רוביצ'ק
סלפיש. איור: יובל רוביצ'ק
4 באוקטובר 2018

 

*
כל יום כיפור אני אומר לעצמי, אין מצב שאלוהים סולח לי. ואז עוברים החגים, וכלום. ויש לי רק דבר אחד להגיד לאלוהים: מקצוענות זאת לא מלה גסה (ביקורת האלים)

*
אז אמרתי לרוצח הסדרתי, אחרי החגים.
אז הוא אמר, אחרי החגים זה עכשיו.
אז אמרתי לו, בסדר, תרצח.
אז הוא אמר, זיבי אני ארצח, עוד לא שילמת לי. לעזאזל, תמיד אני מתבלבל בין סדרתי לשכיר (ויש חרטה:)

*
כל הפעמים האלה ששילמתי לרוצחים סדרתיים, סתם, סתם (ויש הבטחה:)

*
"אחרי החגים," הבטחתי, "אני מבטיח שאני אתחיל לבגוד באשתי עם השכנה מלמעלה."
אז אמא של אשתי ואבא של אשתי והאחים שלה והדודים שלה והבני דודים וכל האורחים שהיו בסוכה השתתקו. ואשתי שאלה: "למה אמרת את זה?"
האמת, במחשבה שניה, עדיף היה לי לא להגיד את זה. מה גם שעוד לא תיאמתי את זה עם השכנה מלמעלה (איציק מהסוכה. לא להתבלבל עם איציק מהסוכה השניה. הרבה סוכות, הרבה איציקים)

*
תמיד אתה אומר שאחרי החגים תתחתן איתי, אמרתי, אבל זה לא קורה!
חגית, הוא אמר, אני לא אמרתי את זה אף פעם.
אתה כן אמרת, צעקתי וזרקתי עליו כסא, וזרקתי עליו שולחן, וזרקתי עליו את המקרר של המחלקה, וכל גהה התחילו להשתולל, עד שהגיעו שני אחים רוסים ענקיים ולאדה ודימה, שמו אותי בכותונת, ודוקטור כרמון התקרב אלי עם מזרק ואמר, אם לא תירגעי חגית אנחנו נצטרך לחשמל אותך שוב!
אז אמרתי: אחרי החגים אחרי החגים!
וכל גהה צעקו: אחרי החגים אחרי החגים!
ודימה צעק: אחרי החגים בלאט!
ואח שלו ולאדה צעק: אחרי החגים סוקה בלאט!
והכלב של מנהל בית החולים צעק: האו האו, שזה בכלבית אחרי החגים.
והדגי גופי באקווריום שתקו כדרכם אבל ברור לכם מה היה הסאבטקסט שלהם (חגית. ויש המשך:)

*
ואז שני האחים ולאדה ודימה השכיבו אותי על המיטה ליד השטקר – הם גם אחים במקצוע וגם אחים מלידה וגם אחים לנשק, ראיתי אותם פעם מתאמנים בקלצ'ניקוב ממלחמת העולם השניה (מ-מלחמת העולם, מ-מלחמת העולם! אני אולי פסיכית אבל אני לא נוסעת בזמן. ויש דרמה:)

*
ואז הם תקעו את התקע בשקע,
וחיברו אותי למינוס בסינוס ולפלוס בכוס
(סתם, אני אוהבת חרוזים. חיברו אותי ישר למוח וזהו. הנטיה שלי לחריזה גורמת לי להיות מספרת בלתי אמינה. וגם העובדה שאני מאושפזת בגהה כבר עשר שנים. ויש סיום רומנטי:)

*
דוקטור כרמון ניגש אלי וליטף את מצחי ואמר ברכות, את יודעת, חגית, שאין לי ברירה, נכון?
ולפני שהסתפקתי לענות כבר דפק לי כל כך הרבה וולטאז' שיצא זצים מהקיר והאחים ולאדה ודימה התחילו להעלות עשן ולשיר אוצ'י צ'ורניה, אבל מה אני אשמה שהם לא זוכרים לנעול נעלי גומי –
וגם לא לשים גומי כשהן אונסים מטופלות במצב צמח; הם שונאים גומי. זה מאז שהם היו ילדים עניים ברוסיה, והכריחו אותם לאכול גומי כי זה כל מה שהיה לאכול. או גומי, או שלג. וגומי לפחות לא עושה כוויות קור בלשון –
ואיך שדוקטור כרמון חישמל אותי נהיה לי חם בלב וחם בשכל, והוא אמר לי: למה את עושה את זה חגית, למה את משתוללת ומנבלת את הפה, למה את לא רוצה להיות נורמלית, אני רק רוצה שיהיה לך טוב.
אז אמרתי לו טיפשון, זה שאתה מחשמל אותי זה הכי טוב שיהיה לי אי פעם. מה זה  נורמליות לעומת אהבה? (חגית, גהה, מחלקה שלישית משמאל, אם אתם באים לבקר תביאו נעלי גומי, אל תהיו כמו ולאדי ודימה שיש להם יכולת מולדת לסבול שירשו מסבא שלהם שהיה מגיבורי סטלינגרד. גווע ברעב, ובשביל לא למות אכל את עצמו, ותוך כדי הסעודה התבייש שלא התחלק באוכל עם שאר תושבי העיר הנצורה, אז הוא השאיר את הפופיק, שם אותו מול העיניים ולא אכל. תגידו: קיצוני. בסדר. אבל בסוף הנאצים הפסידו, אז מי צדק? אה?)