ובלבה חומה

בצהלה יש גדרות, מצלמות ומאבטחים. בלב העיר מספיק מבט של קופירייטר זוטר כדי להעיף פולשים מהטריטוריה האשכנזית

מאבטח. צילום: Shutterstock
מאבטח. צילום: Shutterstock
27 בפברואר 2014

אז בנוגע לתושבי שכונת צהלה רבתי. בתקופה האחרונה ניסיתם לגרש את דיירי ההוסטל לבעלי מוגבלויות שהוקם אצלכם בשכונה כי בני אדם עם בעיות נחשבים בעיניכם למפגע סביבתי לא אסתטי. אחר כך קראתי בעיתון ששכרתם חברת אבטחה פרטית שתפקידה להפוך את המקום שבו אתם מתגוררים לקהילה סגורה. פיזרתם 150 מצלמות אבטחה ברחובות, מאבטחים משוטטים אצלכם 24 שעות ביממה, והם חמושים בכלבי שמירה אימתניים שיודעים להריח מי תושב השכונה ומי לא רצוי בה. יש הרבה גורמים לא רצויים אצלכם בשכונה: ערבים, אפריקאים, אנשים לא לבנים, לא עשירים, לא מושלמים כמוכם. מה השלב הבא? שתתכנסו בתוך עצמכם יותר ויותר. אין יוצא ואין בא (פרט לשיירות מאובטחות בדרך לנתב״ג). תהפכו ליחידה אוטונומית שמכילה את כל צרכיה – מיליציה פרטית כבר יש לכם. אחר כך תתחילו לנהל את עצמכם. תקימו ממשלה עצמאית. תכוננו בית משפט. תכתבו חוּקה: "אנחנו, אנשי מדינת צהלה, נשבעים להגן ולשמור על ערכינו המקודשים. להבטיח שקט מבית. לקדם את רווחת הווילות, הבריכות הפרטיות והג׳קוזי המבעבע. את חופש התנועה של הג׳יפים היפניים והסגוויי. נקיים את הבטחת החירות, לנו ולצאצאינו ולשכנינו שהתחתנו עם צאצאינו שהתחתנו עם צאצאי שכנינו, שאיתם שירתנו בצבא, בדירקטוריונים הציבוריים, בפוליטיקה ובעסקים המלוכלכים. תחי מדינת צהלה! יחי האדם העליון! יחי הנדל״ן שנרכש בזכות אבות! יחי האבות! יחי הבנים! יחי החיים הנקיים!".

מעולם לא ביקרתי בשכונת צהלה. אין לי מה לחפש שם. מבחינתי היא נמצאת מעבר להרי החושך. בתוך החושך. זו הגשמה של סיוט עתידני – טריטוריות סטריליות שתושביהן כולאים את עצמם מחשש לפלישתם של ברברים. אבל הפחדים נוטים להגשים את עצמם. גדרות וחומות – מדומיינות ואמיתיות – לא מייצרות ביטחון. התושבים המבוהלים בסך הכל משרטטים לעצמם גבולות זמניים. במוקדם או במאוחר, האספסוף שהם מנסים להתגונן בפניו יידפק על הדלתות וידרוש את מה שמגיע לו. אנשי צהלה הם ודאי לא ייחודיים בהסתגרות שלהם מפני מה שהם תופסים כמאיים על הווייתם האקסקלוסיבית. העולם המערבי מורכב מצפונבונים עיוורים שמאמינים שמה שאתה לא רואה לא יכול להזיק לך, ובמקביל סבורים בטעות שאפשר לקיים מדינות לאום ״נורמליות״ שלא יידרדרו לכאוס ולסכסוכי דמים, תחת כסות שקרית של אידיליה מתפוררת. אבל גם לאגואיזם הקפיטליסטי יש גבול. אנחנו חיים, כידוע, בעידן של תהפוכות בלתי פוסקות. ההסדרים של ההון והשלטון כבר לא נלקחים כמובנים מאליהם. האביב הישראלי, לכשיגיע, וחייבים להאמין שיגיע, לא יתחיל בצהלה. הוא לבטח יידפק על דלתותיה הנעולות. אני מקווה שלא יישלחו בו כלבים ומאבטחים.

אני חי בשכונה בלב תל אביב, בורוכוב פינת אחד העם, וכשאני יורד לרחוב אני מרגיש שאני רואה את עצמי בגרסאות שונות – אני הבוהמיין, אני היאפי, אני ההייטקיסט, אני המילפית. תושבים משוכפלים וממוחזרים. כולם כאן רוצים להיות עם עצמם ולא להיות עם אף אחד. זו שכונת צהלה בלי להכריז על עצמה ככזאת; קהילה סגורה שלא נוקטת באסטרטגיה ממוסדת ורשמית כדי לנעול את עצמה מהחוץ. היא לא צריכה להרתיע זרים. הם נרתעים באופן אוטומטי. אין חברות אבטחה פרטיות בלב תל אביב. את כלבי השמירה מחליפים בתי הקפה. ניסיתם פעם להיכנס לנחמה וחצי באמצע היום? תוך רגע מריחים עליכם אם אתם שייכים לחונטת אליטות הלפטופ, ואם לא – כדאי שתתחפפו משם מהר. מבט חודר של קופירייטר זוטר שיושב על הפוך קטן בלי קצף יכול להמס אפילו את האריתראי האמיץ ביותר. תל אביב, יא חביבי, תל אביב, איך כולם נראים פה אותו דבר מסביב. השכוּנתיות המסוגרת היא עלבון לאנושיוּת מוסרית, שוחרת טוב, שואפת לגיוון ואמפתית כלפי האחר וכלפי השונה. אבל היא בעיקר משעממת – קבועה, צפויה ורגילה להחריד. אשכנזים יקרים – לא נמאס לכם מעצמכם לפעמים?

גדלתי בשכונת שער העלייה בחיפה. זו נחשבה ועדיין נחשבת לשכונה ״לא טובה״ במושגים חיפאיים אשכנזיים – שכונת מצוקה מובהקת שנבנתה על חורבות מחנה המעבר לעולים שנסגר בתחילת שנות ה־60 ותועד בשירה המעצבן של חוה אלברשטיין. הפחונים הוסבו לשיכונים אחידים. האוכלוסייה הייתה הרבה פחות אחידה מהאדריכלות האפרורית שלתוכה נוצקו האנשים. אנחנו היינו רוסים; היו לנו שכנים מזרחיים; שכן אחד דרוזי שהורשע ברצח, שוחרר מהכלא והתחתן עם מרוקאית; שתי משפחות אתיופיות קשות יום; צ׳לן הונגרי תימהוני; נערה גידמת שנהגה לחטט בפחי אשפה; שני אחים תאומים שלוקים בתסמונת דאון; וכמובן עשרות נרקומנים אומללים שמשוטטים בלילות בחיפוש אחרי מנה. עושים עסקאות מפוקפקות בחצרות הבניינים. מסתובבים בבקרים כמתים חיים ולא יודעים מה לעשות עם החיים שלהם. זו לא הייתה תפאורה מושלמת. ההורים שלי לא היו מרוצים מהשכנים שלהם. גם השכנים שלהם לא היו מבסוטים מהם. אבל אף אחד לא חשב לגרש את האחר או לגדר את עצמו מפני האחר. הם לא תפסו אנשים במונחים של סכנה. כולם ידעו שהם חייבים להסתדר בסופו של דבר כי הם חולקים גורל משותף.

אני תוהה איך יגדלו הילדים משכונת צהלה. מה יכול לצאת מהם? ילדים שפוגשים ערבים רק כשהם בונים להם את החניה הפרטית בבית; שאדם זר מבחינתם הוא הפיליפיני שמשרת אותם ומנגב להם את הישבן; שיוצאים לרחוב בחסות של אבטחה נשיאותית. הנה עוד אדונים, עוד טהורי גזע ומעמד, עוד פרוטקציונרים חסרי בושה ודעת. כן, זה בדיוק מה שאנחנו צריכים.