ווטסאפ, הרסת לי את החיים

השילוב בין עקרות בית עם יותר מדי זמן פנוי, מגורים במודיעין וקבוצות ווטסאפ של הורים הוא הרסני יותר מנשק גרעיני בידיים הלא נכונות

"אוי, לא תאמיני מי באה לשכונה!". מתוך "דאונטון אבי"
"אוי, לא תאמיני מי באה לשכונה!". מתוך "דאונטון אבי"
2 בינואר 2014

אני מתגורר במודיעין למעלה מעשור, אבל עד היום מכחיש כל קשר ל-DNA של המקום המוזר הזה, שמגדל חיילים לצה"ל במקום ילדים, שמרבית תושביו מביאים לעולם שלושה וארבעה ילדים בלי סיבה נראית לעין ושאנשיו הצביעו בהמוניו ליאיר לפיד. עד השנה האחרונה, התנחמתי בכך שחלקי לא יהיה עם האנשים האלו. זו בסך הכל העיר שבה אני ישן ומגדל את ילדיי, מטעמים של מחירי נדל"ן סבירים ובייביסיטר זמינה בדמות אמא-סבתא צמודה, בזמן שאת שעות היום אני עושה במקום העבודה בתל אביב. אלא שמעשה שטן, ובנותיי גדלו והצטרפו למה שמכונה במודיעין "מסגרות", כלומר בית ספר וגן עירייה. במקביל פיתחו מספר אנשים חכמים, בראשות סטיב ג'ובס המנוח, מכשירי טלפון בעלי יכולות מפלצתיות, וב-2009 הקימו שני יוצאי יאהו, בריאן אקטון ויאן קום, חברה שפיתחה את אפליקציית המסרים המיידיים ווטסאפ. התוצאה: חיי נהרסו לחלוטין.

כי ווטסאפ מעניקה לאנשים שאין לי קשר אליהם, ושלחלקם אני בז לחלוטין, יכולת לפלוש לחיי ברגל גסה. העיקרון פשוט: כמה שבועות לאחר פתיחת שנת הלימודים, אחרי שתיבות המייל של כל ההורים הוצפו בהודעות מיותרות שסיפרו כמה מהמם היה ביום ההולדת של קוראל, איזה מדהים אבא של שון שסייע לנו לבנות סוכה בכיתה, ואיזו תותחית המורה מירי, מחליטה אחת האימהות לפתוח קבוצת ווטסאפ להורים. כשמוסיפים טכנולוגיה זמינה ונוחה לעקרות בית בעלות יותר מדי זמן פנוי ולוועד הורים היפראקטיבי, התוצאה שקולה לניצוץ במחסן מלא בחומר נפץ.

מהרגע הזה, כל רגע פנוי יוקדש למבט נואש במכשיר, שמצפצף ללא הפסקה ומשגר הודעות רוויות בחנופה. הרי אי אפשר לקיים עיר פסטורלית, נטולת תסיסה אנושית ומשמימה כמו מודיעין בלי כמויות עצומות של צביעות. וכך, כל הודעה על יום הולדת לילד כלשהו, כל פעילות בבית הספר וכל טיפול ראשון אצל האורתודנט הופכים מיד לדיון מלא בתודות, מחמאות ותשבחות. אי אפשר סתם להודיע ולשתוק, כי כל אחד צריך לומר משהו: "תודה". "היה נפלא". "את נהדרת". "איזו עוגה!". "איזו מורה!!". "איזה בית ספר!!!". "איזה ילד מקסים!!!1". "מאיפה השגת את הליצן המצחיקול?". "איך יותמי שלי נהנה" (איך?). "כמה חבל ששון היה מצונן ולא יכול היה להגיע". והכל בתפוצת כל הכיתה, מפני שהודעה פרטית לא תחשוף אותך כאדם מתחשב, נחמד וחנפן, ולא תגזול שעות יקרות מחיי ההורים האחרים בכיתה.

זהו שער כניסה למבוך שכל דרכיו מובילות לאבדון. אם לא בא בחשבון מבחינתך להיכנע לטרור החנופה ולומר איזו מילה טובה, מוטב שתשתוק. אם תגיד את האמת ("הליצן נראה פדופיל"; המורה כל הזמן צועקת על הילדים"; "הילד שלך נראה קצת מוזר, כדאי שתיקחי אותו לאבחון") תנודה באופן מיידי ותמיד תהיה האחרון לדעת על מכת הכינים בכיתה. אפשר, כמובן, לבקש להפסיק קשקשת ברשת, אבל יהיה מביך פחות לרוץ עירום ברחובות העיר. ניתן גם לפרוש מהקבוצה, אך במקרה כזה מוטב להכין מראש אלפי שקלים לטיפול פסיכולוגי של ילדך הפגוע, שלעולם לא יוזמן לשום יום הולדת ולאף חבר. אם כן, אין לאן לברוח: מקבוצת הווטסאפ של הכיתה ישחרר רק המוות. או מעבר לתל אביב.