יום הולדת הנה בא: דניאלה דורון נגד היום המיוחד והנורא

המפעילה

"לא, את לא יכולה להיות המפעילה!", התחנן הבמבינו, אבל אני לא התכוונתי לוותר. כבר שנים שאני מצליחה לחמוק מהפקת יום הולדת של מפעיל/ה עם מדונה (המיקרופון, לא הזמרת. למרות שלא ירחק היום) שקורעים את עור התוף של הילדים, תוך הפסקות מתודיות להערצת מלך/ת יום ההולדת. הטירוף הזה נראה לי מיותר, כי ממילא חתן השמחה יכול לחטוף את החורפה שלא קיבל את "חתיכת העוגה עם העין של ספיידרמן" ולבכות כל הדרך הביתה, בעוד שהמפעיל/ה צוחקים כל הדרך אל הבנק.
לא.

אני תכננתי לבני היקר יום הולדת בוטיק: שבעה ילדים, כמספר שנות חייו הקסומות בעולם, שיגיעו אלינו הביתה למסיבת יום הולדת "בטעם של פעם", כך כתבתי במייל שבסוף נשלח לכל הבנים בכיתה, כדי למנוע עליו חרם. הכנתי הכל: בקבוקים ונרות להשחיל בהם, תפוחי אדמה וכפות לסחוב אותן, צמר גפן לנשיפה, נייר טואלט לעטיפה. בררתי דפי עיתון ללא החפצת נשים להכנת החבילה עוברת, ואפילו הבנזוג גיוון עם טונות של פסטה, במקום הפיצה הפק"לית.

חצי שעה אחרי ש־22 הבנים הגיעו, מצאתי את עצמי עומדת מבועתת באמצע סלון מרוצף צמר גפן, גזרי עיתון וקליפות תפוחי אדמה, מפרידה בין שני בעלי זבוב על סטרואידים שמתקוטטים על הפרס האדום (שכנראה בעל סגולות נפלאות יותר מהפרס הכחול והירוק), קולטת ילד רזה מסתכל עליי בערמומיות, מכוון היטב וזורק כדור נייר טואלט ישר לתוך הפנים שלי.

הדבר היחיד שניחם אותי בתוך הכאוס ששרר שם הוא ששחררתי ביהירות את ההורים לבוקר חופשי, כך שאין עדים לזוועה. ניסיתי לשים להם סרט ("אתה מסתיר!!"), עברתי לשירים ביוטיוב ("משעמם!"), חילקנו צלחות פסטה ("איפה הפיצה?!"), אבל עדיין הייתי צריכה לשרוף שעתיים תמימות.

אז זרקנו כדור מהמרפסת והם נהרו מטה, לחצר. מי שלא רצה לשחק כדורגל התבקש להקיף את הבניין בריצה. ועוד פעם. ועוד אחת. עד שההורים באו. ושאלו איך היה. הילדים, שקיבלו פרס אדום לדרך, אמרו שכיף. גם הבמבינו היה מאושר כי רגע קודם הוא הבקיע גול. ורק אני, עם טיק בעין וגרון צרוד, נשבעתי שליום הולדת 8 אני בוחרת את המפעיל/ה עם הרמקולים הכי גדולים.

הנרות

כשאת אימא של פיקולינו שובב, אירועים שכוללים גם ילדים וגם הורים הם אסון. מצד אחד את צריכה להוכיח להורים שאת "על זה" ואם הוא בודק מה קורה כשמושכים את המפה (כשאחד הילדים יושב עליה) את לא עוברת על זה בשתיקה, ומצד שני אני רוצה לגבות אותו ולהגן עליו מהמבטים המצקצקים, כי הוא הבן שלי.

ימי הולדת זה הוורסאי של האירועים האלה. באחד כזה, של ילדה מתוקה מהגן, פיקולינו עשה את הכיף של החיים שלו שהגיע לשיא בזמן הדלקת הנרות על עוגה, או ליתר דיוק, הניסיון להדליק אותם כי פיקולינו התמיד בנשיפה שמנעה מהם להידלק. ושוב, המבטים המצקצקים/מרחמים/עצבניים/הכל בראש שלי. הזהרתי אותו והוא הבטיח לא לנשוף שוב, אבל אני מכירה את הבן שלי וידעתי שזה חזק ממנו.

ולכן, כשכולם קראו "שלוש, שתיים, אחת…" כיסיתי במהירות את פיו, שלא יצא שהוא נושף לה את המשאלה. אבל, כשכף היד שלי הייתה על הפה שלו, הרגשתי שאני בעצם בולמת את הקריאה שלו "מזל טוב!".

פיקולינו הסתכל עליי במבט דומע ושאל למה עשיתי את זה וכיוון שהתשובה היתה נוראית, ירדתי על הברכיים מול כל ההורים המצקצקים וביקשתי שיסלח לי.
הלכנו הביתה.

המלצות חמות

מופע אלמנטס

של קבוצת שקטק במתחם המיוחד של בסקולה (חלל לאמנויות קרקס בתל אביב). יושבים, מזמינים אוכל טבעוני וצופים בהופעה סופר מושקעת שכוללת קטעי ריקוד, מולטימדיה, מוזיקה ופעלולי קרקס. 75 ש"ח במכירה מוקדמת. sheketak.com

המגנטים של Playmager

טרנד חדש שכבש גם את חדר הילדים (והסלון והמטבח) שלנו בסערה. מדובר כולה בכמה צורות גאומטריות ממוגנטות, אבל יש אינסוף אפשרויות לבנות מהן מבנים, והבמביני, בעיקר פיקולינו בן ה־5, יושבים על זה שעות. אמנם קצת יקר, אבל שווה את זה. את שלנו השגנו דרך ספק הצעצועים של הגן, אבל יש עוד מלא אופציות ברשת. נסו לחשב מספר יחידות מול מספר שקלים.

הספר "גחליליות" (הוצאת א־נו־ני־מה)

דמיון מודרך, טיפוח יצירתיות, העצמת הביטחון העצמי, הרגעות לפני השינה – כל מילות הקסם שאני מכורה להן ב־20 סיפורים מאוירים. חייבת להודות שהבמביני העדיפו את הספר הקודם בסדרה, "בודהה לפני השינה", ולזה הם פחות מתחברים, אבל – מי שואל אותם.