ימי מחלה

מדהים באיזה קלות אדם חולה שוכח את כל מי שהוא כשהוא בריא. עדי עוז בטור עורכת ראשון

13 בפברואר 2014

נפלתי לשפעת. זו קלאסיקה ידועה מראש: שבוע ראשון בעבודת חלומותיי והופ, המדחום מראה 39. במקום לשבת במשרד וליהנות ממעמדי החדש כ"מפקדת" (כפי שהגדיר בני את הג'וב כעורכת Time Out), אני שוכבת במיטה, רועדת מקור או מחום, ראשי קודח, מרעישה את הסביבה בשיעול טורדני, מפלים של זיעה ניגרים ממני.

זה מדהים באיזה קלות אדם חולה שוכח את כל מי שהוא כשהוא בריא. העבודה נראית כמו זיכרון מגלגול קודם, קולות ילדיי בסלון נשמעים כמו חלום, כמו אוטומט אני מגוללת עם האצבע על מסך הסלולרי, והחדשות עוברות לידי: מהומת הדרכונים הספרדים הופכת בראשי למין טריילר צבעוני של אלמודובר עם הרבה זונות פליטות, הדיווחים על המשבר בהדסה מתערבבים לכדי כדור אופטלגין גדול שנשות הדסה מגלגלות היישר ללשוני. כל הריכוז שלי מופנה רק לניסיון להפסיק לרעוד.

מדי פעם מגיחים מיילים והודעות עם דיווחים על קולגות וחברים חולים. אני מבינה שאני לא לבד. כולם חולים. ההודעות מתלקחות לכדי חליפת האשמות. כולם רוצים לדעת מי המקור, מי התחיל בהפצת הווירוס שהפיל את כולם. כשאתה חולה, נדמה לך שאם תשים סדר לדברים ותסמן במרקר אדום את האשם למצבך הנוזלי, פתאום תימצא התרופה למצבך. היא לא נמצאה והערפול ממשיך לאחוז בי. מבעדו חודרת אל ההכרה הבנה מסוימת: אני לא רעבה. פתאום נדמה שזה כבר נצח שבו התיאבון חמק ממני. אני משחזרת את ארוחותיי וקולטת שכבר יומיים אכלתי רק מרק עוף ותה ג'ינג'ר ובין לבין: הזעתי את עצמי על הפיג'מה כמו בלנית בבית מרחץ תורכי. "אולי רזיתי?" אני ממלמלת ובין הצמרמורות לגלי החום אני מוצאת את עצמי מחייכת.

מבלי משים אני מדדה לשירותים. בדרך שוטפות אותי הזיות על הסקיני שלפני ההריון. על המכנסים הגבוהים הבהירים מזארה שעלו עליי פעם (וגם אז הם נסגרו עליי רק לפני הארוחות). מול הכיור אני נעצרת ומסתכלת במראה. לרגע עולה בי זיכרון של האדם שהייתי פעם, כלומר אתמול: בעלת דעות ליברליות מוצקות, פמיניסטית נוקבת, אחת שיש לה תרעומות על גבי תרעומות על השימוש הציני בגוף הנשים בעולם הפרסום, על הסגידה לרזון, על תחפושות פורים "סקסיות" לילדות רזות, על אנשים שמשתמשים בהמון סימני קריאה. אבל החום שוב עולה וכל מי שנדמה לי שהייתה אני נשטפת החוצה ברעידות המחלה. מבלי משים אני עולה על המשקל ורועדת, הפעם מהתרגשות: ירדתי שני קילו!! יההההההה!!!!!!