מתי מעבירים את כיכר רבין לירושלים?

סלפיש. איור: יובל רוביצ'ק
סלפיש. איור: יובל רוביצ'ק
17 במאי 2018

 

*
כמו לכל תרופה כמעט, גם לקונצרטה (ריטלין) ישנן תופעות לוואי… הן גורמות לוויכוחים ציבוריים קולניים ביותר (תיאור התרופה באתר "פסיכיאטריה". מה שמיד מעלה תיאוריית קונספירציה מהפכנית: כבר כמה שנים שכולם רבים עם כולם, בקול רם, וללא הרף. את מי לא האשמנו? את פייסבוק, את האלט־רייט, את השמאל הקיצוני, את השפה הרזה, את הסמארטפונים, את אתרי הפורנו. אבל זה הריטלין. זה פשוט הריטלין. נתתם אותו לילדים בני שש, וכשהם גדלו הם נהיו וכחנים, טרחנים, ומספיק מפוקסים כדי להמשיך להתווכח עד שיגמר המקום באינטרנט. ריטלין – כשאתה רוצה להיות ישעיהו לייבוביץ', אבל אין לך שום דבר מיוחד להגיד)

*
כשנטע ברזילי זכתה, קפצתי כמו כולם לבריכה בככר רבין. אבל בניגוד לכולם שסתם באו להשפריץ, אני צללתי פנימה עמוק יותר ועמוק יותר, עד שלפתע ראיתי את רבין יושב על כסא בקרקעית הבריכה, ומזמזם לעצמו את שיר הרעות. אמר לי, "הי, מה קורה, עוד פעם מכבי לקחה גביע אירופה?"
"לא," אמרתי, "זכינו באירוויזיון עם זמרת שהיא בעד העצמה נשית ועושה קולות של תרנגולת."
רבין גירד בראשו בתמיהה: "זה מעצים נשים, לעשות קולות של תרנגולת?"
"מסתבר," אמרתי, "לקחה מקום ראשון."
הוא הנהן ואמר: "זה יפה שהדור שלכם הגיע למשהו." (ויש המשך:)

*
שאלתי אותו, "רבין, אתה לא מת?"
"כל הכבוד על הזיכרון ההיסטורי," אמר, "רוב האנשים שקופצים לבריכה משתייכים לז'אנר הנוער השיכור, ואם הם מגיעים עד אלי הם רוצים לדעת אם אני דג."
"אתה לא דג!"  – מחיתי בזעם – "אתה רבין!"
הוא משך בכתפיו: "זוכר שאמרו שמי שלא זוכר את ההיסטוריה נידון לחזור עליה?"
"ברור!"
"אם זה היה ברור," אמר רבין לאיטו, "כל המדינה הזאת כבר היתה מלאה בדינוזאורים."
הנהנתי בעצב. לידי עבר שמעון פרס, שוחה חזה בתנועות קצובות כמו הזקנים האלה שלמדו לשחות אצל המציל הראשון בתל אביב, וחושבים שאם הם יעברו לחתירה אז הבריטים יגרשו אותם. רצה להגיד משהו אבל רבין עשה לו גלים עם הרגליים, ושמעון פרס נאלץ לחזור כלעומת שבא.
"הלוזר הזה," אמר רבין, "לא רק שהוא חי מאה שנים אחרי הוא גם לא למד לא לבלוע מים." (ויש תלונה:)

*
"תשמע, אולי תלך?" אמר רבין. "הבריכה של העיריה זה המקום השקט שלי, וכל פעם שמישהו מנצח במשהו כולם  קופצים למים. אף אחד לא מתחשב ברבין."
"אף אחד לא יודע שאתה פה," ציינתי.
"זה יכול להסביר את זה," הודה.
הוא ראה שקצת נעלבתי אז קרא לי אליו, שלף בקבוק וויסקי מתחת לשריון של צב שנשאר שם עוד מהזמן שהיה שם גן חיות – או שזה היה צב אמיתי? אי אפשר לדעת עם צבים, בחיים ובמוות הם עושים בערך אותו דבר – וישבנו לשתות קצת וויסקי, עד כמה שאפשר לשתות כשאתה שקוע במים שאלפי ישראלים משתינים בהם בבת אחת. אתם לא חושבים שאלה שקופצים לבריכה עושים את זה רק מתוך שמחה, נכון? (ויש שאלה לסיכום:)

*
"תגיד," שאלתי לסיכום, "עם יד על הלב – ולאור הניצחון – מה אתה חושב על המודל הנשי של נטע, שהיכתה שוק על ירך את הכוסית הרזה ההיא מקפריסין?"
"אני חושב שזה מודל נשי מנצח," אמר. "ולראיה כל ההומואים שהצביעו לה."
"פשש, רבין," אמרתי בהתפעלות, "אתה ממש מבין בדמוגרפיה של האירוויזיון. לא חשבתי שאתה עד כדי כך מתעניין."
"מה כבר יש לי לעשות," משך בכתפיו, "אני בבריכה של העיריה:  קצת אצות, שני דגים, מדי פעם גופה של מישהו שניסה להוציא אישור לסגירת מרפסת והתייאש. פעם בשבוע חולדאי מקצץ ציפורניים ברגליים וזורק את זה מהקומה ה־12. הוא חושב שאני לא רואה, אבל אני פשוט אוסף אותם. יום אחד זה יהיה שווה כסף, כי -"
אבל לצערי הרב הוא לא גמר את המשפט הזה מעולם, כי בדיוק יזהר כהן ודנה אינטרנשיונל קפצו לבריכה לאות הזדהות עם הניצחון הגדול, ורבין הסתלק מיד. מפחד מתימנים (סיפור שהיה באמת)