לא במפתח הלב!

*
בתחנה המרכזית הישנה, אפילו הקבצנים קצת אחרים. אדם זקן עובר ברחוב עם שקית נייר פתוחה, עובר אחד אחד את כל האנשים ברחוב, ושואל: "צריכים רעל עכברים?" (תל אביב האחרת)

*
לא במפתח הלב, לא במפתח הלב! (ילד אחד מפעם, שמעון תג'ר קראו לו, שהיה מתחיל מכות כל שני וחמישי, אבל תמיד היה מפסיק אותן זמן קצר אחרי שהתחיל, מיד אחרי שהצליח להכניס בעיטה כואבת או אגרוף לצלעות, ובדיוק שניה אחרי שיריבו האקראי הצליח להתאושש ולהחזיר לו אחת קטנה, ותמיד העילה להפסקת הקרב היתה אותה אחת: "לא נותנים מכות במפתח הלב! מה אתה משוגע, אפשר למות מזה!"
ולקח שנים,
שנים,
עד שהתחלנו לתהות איפה זה בדיוק מפתח הלב, כי דומה שמשכנו של המפתח המסתורי היה תמיד באותו מקום בגוף שבו שמעון תג'ר היה חוטף את המכה הראשונה. לא פעם אני חושב שכל כך הרבה אנשים היו יוצאים נשכרים, לו היו לומדים את הטכניקה הזו על בוריה: "לא עד מדינה! לא עד מדינה! אתה משוגע, זה יכול להרשיע, דבר כזה!")

*
אני אחיה לנצח. ככה החלטתי. אבל עוד לא ברור איך. אני יותר טובה בהחלטות מאשר בביצוע. בגלל זה, נגיד, יש לי מנוי לחדר כושר כבר עשר שנים ועוד לא התאמנתי אפילו פעם אחת. מצד שני, מכיון שאחיה לנצח, מי צריך כושר? (ריקי)

*
אני אראה את "סאלח פה זה ארץ ישראל", ככה החלטתי. עוד לא ברור איך, כי זה נורא משעמם, אבל אני אראה את זה, כי אם כולם יבינו שבעצם האשכנזים אשמים בהכל אז לא תהיה יותר גזענות בארץ, והפולנים יאהבו את המרוקאים והמרוקאים יאהבו את הרוסים והרוסים יאהבו את האתיופים והאתיופים יאהבו את הערבים. וכולם ביחד יאהבו את הפליטים האריתראים, שכרגע עדיין קשה לאהוב אותם כי עוד לא כולם ראו את הסדרה ולא כולם יודעים מי אשם בהכל (ריקי)

*
לכל אחד יש את סיפור האהבה שלו. אפילו אם זה היה כישלון נורא, אפילו אם הוא דעך ונעלם, או כלל לא התחיל, או שמלכתחילה היה קיים רק בראשו של האוהב; זה לא עושה אותו לפחות אמיתי. וזה הסיפור היחידי (ג'וליאן בארנס, מתוך ספרו החדש "הסיפור היחידי", שהוא כל כך יפה שגם נצטט ממנו עוד פעם בטור הזה, וגם נפציר בכל מי שאפשר לתרגם אותו, ומהר)

*
זאת שזכתה בפרס ישראל בגלל שהקריבה את שני ילדיה במלחמות – אני דואג לה. כי בדרך כלל, אנשים שזוכים בפרסים, זה רק מדרבן אותם להצטיין יותר (מבוא ללוגיקה ציונית, שנה א')

*
אני לא אזיע בקיץ. ככה החלטתי. אני עוד לא יודעת איך אבצע את זה, אבל ליתר ביטחון התחתנתי עם גבר ביצועיסט. הוא עוזר לי לבצע את רוב ההחלטות שלי. אז בשביל הזיעה הוא קנה לי מזגן אלקטרה שתיים וחצי כוח סוס שאני בספק עם שניים וחצי סוסים יכולים לקרר אותי ככה, ובשביל שאחיה לנצח הוא סידר לי מנוי לשח"ל אז הפינה הזאת גם סגורה, ורק את הבעיה איך לראות את התוכנית "סאלח פה זה ארץ ישראל" בלי להירדם הוא לא הצליח לפתור. כי התוכנית הזאת כל כך בעייתית – זה כמו יומנה של אנה פרנק: אתה יודע שזה לא יגמר טוב, אז למה לקרוא עוד פרק ועוד פרק? לא, רגע, זה יותר גרוע, כי לפחות בסוף יומנה של אנה פרנק היא מתה – זהו, נגמר, עבר, אפשר לעבור לקרוא יומנו של חנון, או של ברידג'ט ג'ונס (ריקי)

*
"היא אמרה שהיא רוצה לנוח על כתפי בקלילות, כמו ציפור. חשבתי שזה נשמע פואטי. וגם סבבה לגמרי, בדיוק מה שגבר צריך. מעולם לא אהבתי את הבחורות הנצמדות." האיש עצר בדיבורו. פול שמח לעודד אותו להמשיך: "אבל זה לא עבד?" "שתי בעיות," אמר האיש ושאף מהסיגריה, ואז נשף את העשן אל האויר המבושם. "דבר ראשון, ציפורים מתעופפות להן, נכון? זה הטבע שלהן, כציפורים, נכון או לא? ודבר שני: לפני שהן עפות, הן תמיד יחרבנו לך על הכתף." ובמלים אלה מעך את הסיגריה שלו, הנהן, והלך לדרכו במורד חוף הים לקראת הגאות העדינה (ג'וליאן בארנס, "הסיפור היחידי")