לא נופפתי, טבעתי

*
שתי הנערות עמדו ליד הגופה המכוסה במגבות, וחיכו לאמבולנס. אחת צעקה בטלפון שיבואו כבר, למה הם לא באים, היא עברה קורס מצילים אז היא קלטה שהוא טובע ושחתה אליו והוא נופף ונופף אבל כמה מטרים לפני שהגיעה אליו בא גל גדול וסחף אותו והוא נעלם, וכשהתגלה שוב היה כבר רחוק מדי, והיא סחבה אותו לחוף ועשתה לו החיאה אבל זה לא עזר, והיא וחברה שלה כיסו באותו במגבות, "מגבות שלנו, מהבית", ועוד מעט יגיעו אנשים – ואיפה האמבולנס?! (את כל זה היא אמרה ברצף, בלי להפסיק. וחברתה עמדה קפואה ולא הסיטה את מבטה מערימת המגבות שכיסתה אותו, ומהרגל האחת שהציצה, ומדי פעם הגניבה מבט אלי, האדם היחיד הנוסף ברצועת החוף השוממה מדרום לגבעת עליה, בשש בבוקר. ואל תשאלו מה עשיתי מדרום לגבעת עליה בשש בבוקר, כי זה כבר סיפור אחר. ואז הגיע האמבולנס:)

*
שני פרמדיקים הגיחו ממנו. לאחד קראו עבד ולשני איגור. הם בדקו את האיש המת וקבעו שהוא מת. הנערה חזרה על מה שאמרה בטלפון מלה במלה, בעוד חברתה ממשיכה לשתוק מלה במלה. עבד אמר שכל הכבוד לה, ושכמעט הצליחה להציל אותו וכל הכבוד לה, ורואים שהיא עברה קורס מצילים וכל הכבוד לה. היה די ברור שהוא מנסה להתחיל איתה. בסוף חברתה אחזה בזרועה ואמרה שהן צריכות ללכת. לא, הן לא רוצות את המגבות שלהן בחזרה, זה בסדר. הנערות הלכו ושני הפרמדיקים נשארו לבד עם הגופה, והעלו אותה לאמבולנס.
עבד, שהיה הנהג, נשען על הדלת ועישן אותה בעוד איגור סגר את האמבולנס מאחור, ואז בא ולקח ממנו סיגריה, ושאל: "מה אתה מנסה בכלל?"
"למה לא," אמר עבד, "היא לא היתה עצובה מזה שטבע."
"בסדר -"
"יש בחורות, זה עושה להם התרגשות. לא ראית?"
"ראיתי, ראיתי."
"נו אז למה שאני לא יתחיל איתה?"
איגור התחיל להשיב, אבל אז השתתק ומשך בכתפיו.
"אה," אמר עבד.
"נו, מה אתה חושב."
"אבל המבטא שלי פרפקט," אמר עבד, "כולם אומרים."
איגור צחק.
"מה אתה צוחק?" אמר עבד, "אתה יש לך מבטא של פוטין."
"רואים עליך מקילומטר."
עבד השתתק. "יש בחורות שזה לא מפריע להם," אמר לבסוף.
"לא מרוקאיות."
"היא היתה מרוקאית?"
איגור הנהנן. "ראו עליה מקילומטר."
עבד עישן את הסיגריה שלו עד הסוף, זרק את הבדל ואמר, "טוב, בוא ניסע." (שני זקנים הביטו בהם מסתלקים. אחרי שנעלמו, הגבוה מביניהם שאל אותי:)

*
"מה קרה פה?"
"מישהו טבע," עניתי.
"מת?"
הנהנתי.
"איי איי איי. צעיר?"
"לא ראיתי."
"אם צעיר," אמר הזקן השני, הנמוך, "אז זה ממש חבל."
"ממש חבל," הסכים איתו חברו.
שניהם היו שזופים מאוד, סוג של שיזוף שאומר: הבטתי לשמש בעיניים, והשמש השפילה מבט. הגבוה החזיק כדור כוח גדול וכבד.
"דוד שלי גם כן טבע," אמר הנמוך. "בעתלית."
"מתי?" שאל הגבוה עם הכדור.
"אחרי ששת הימים. הלך לשחות, לא חזר. אשתו היתה הולכת לים, צועקת יוסי תחזור, יוסי תחזור… השתגעה."
הם השתתקו והביטו בים.
הגבוה שאל אותי: "אתה רוצה איתנו בכדור כוח?"
"מה?" שאלתי, והוא חזר על ההצעה.
"זה טוב," אמר השני, "זה מפתח כוח בחזה. תראה-" ופרש את שתי ידיו, והראה לי שיש לו כוח בחזה.
סירבתי שוב, ופניתי ללכת. הם החלו להתמסר, וכל פעם שאחד מהם זרק כדור הוא פלט אנחה חזקה, "אוההה!" (ואחרי חצי שעה עברתי שם שוב: החוף היה כבר חצי מלא ואף אחד לא ידע שקרה שם משהו. שני ילדים ישבו על מגבת של האיש המת שנשארה על החול, וליקקו ארטיקים)