לא עמדה בציפיות: ישראל כבר לא תהיה אור לגויים

זו מדינה של אזרחים שהבטיחו להם משהו ולא קיימו. ולאזרחים האלה יש ילדים. ולילדים של האזרחים האלה יש גם ילדים. וכבר גם להם יש ילדים. בקיצור, גדלים כאן דורות על גבי דורות של אנשים לא מרוצים. הייתה אמורה להיות כאן חברת מופת. זה כל הסיפור. נתקענו ברגע הזה בזמן. הרצל אמר. הרצל שיקר. התרבות הישראלית לא מנהלת דיאלוג עם עצמה. היא משוחחת עם מי שהיא הייתה אמורה להיות. האידיאה הציונית שנהגתה איפשהו במהלך המאה ה־19 מעוותת את המחשבה הקיימת. כל דבר נמדד לפי הערכים שלה. אמרו שנהיה אור לגויים. מה קורה עם זה באמת? הציונות היא כמו אימא מופרעת ואובססיבית ששולחת את הילדה שלה, בת ה־6, לתחרות מלכת היופי של המזרח התיכון. הילדה הזאת היא לא יותר יפה ומוצלחת מילדות אחרות – אולי אפילו יפה ומוצלחת הרבה פחות – והיא בטח לא תהיה מספיק יפה ומספיק מוצלחת בעבור אימא שלה. אימא שלה יודעת את זה. ועדיין, היא שולחת את הילדה אל הבמה, מול אור הזרקורים. הילדה עומדת שם, בשמלת מלמלה מהודרת עם פאייטים, מחייכת, עושה פוזות לשופטים. היא יורדת מהבמה ורצה לחבק את אימא שלה. ״היית בסדר״, אומרת לה האימא, ״אבל אין לך סיכוי לזכות במקום הראשון. את לא מושלמת״. הילדה בוכה. היא לא תשכח את הרגע הזה בחיים שלה. שנים אחר כך – המשפט הזה יישאר חרוט בזיכרון שלה. הוא יהפוך חלק ממנה. גם כשהיא תתבגר – היא תמשיך לבחון את עצמה לפי מה שאימא שלה ציפתה ממנה שתהיה ומה שהיא באמת. הפער הזה ירדוף אותה. היא תוריש אותו לילדים שלה שיורישו אותו לנכדים שלהם. שושלת שלמה של אכזבות.

אנחנו אולי חושבים שהשתחררנו מההבטחות שניתנו לנו, אבל זו אשליה. הישראליוּת עדיין מבוססת על תפיסת השווא שלפיה המדינה הזאת היא לא ממש מדינה. היא קהילה לדוגמה. סלון באיקאה שספותיו לא הוכתמו. מכאן נגזר השיח הציבורי, על כל גווניו (הלא קיימים). שמאל ציוני, ימני ציוני. אין הבדל. כולם חיים כאן את הכישלון. האימא האובססיבית מכתיבה את הדיכוטומיה היחידה האפשרית – זה או הכל או כלום. או ניצחון או התפוררות. איזה דביל אחד, אוהד הפועל תל אביב בכדורגל, קופץ לתוך המגרש ותוקף את השחקן ערן זהבי. זהו. זה קץ הדמוקרטיה הישראלית. צעירים מהגרים לברלין – איום קיומי. כמה פנאטים רוצים לעלות להר הבית – סוף הפרויקט הציוני. נו, אתם מכירים את המנגינה המסורתית הזאת – מנגינת הגינויים והצקצוקים ונבואות הזעם. לזעקות השבר האלה – שמופיעות בתדירות ממש יומיומית – יש סאבטקסט ברור: האידיאולוגיה החזקה לא מוכנה לסבול את החוליות שהיא עצמה סימנה כחלשות. אני לא יודע אם זו אכן דאגה כנה לשלומה של הדמוקרטיה, או רצון להמשיך ולתחזק בכוח את הפסאדה המכוננת של המקום הזה. אלה זעקות שנשמעות בדרך כלל מצד מאוד מסוים של החברה הישראלית; של אלה שעדיין זוכרים את ההבטחות שהובטחו להם ולמשפחותיהם. הם מפחדים מסוכני השינויים. רק כך, אוהד שיכור שקופץ לתוך מגרש כדורגל הופך להיות סמל לאלימות הרסנית ומאיינת. הוא לא. הוא בסך הכל אוהד כדורגל אחד שהשתולל. אבטיפוס בנאלי של אוהדי כדורגל ברחבי העולם. לא משהו מיוחד. אבל הפריזמה הציונית השברירית – זו שזועקת ״זאב זאב״ כבר מי יודע כמה זמן – עדיין מקיימת פנטזיה של שלמוּת. וכל היתר – שיברון לב. מכיוון שאנחנו חיים בעידן שבו הישראליוּת נסדקת ומתרסקת לכדי יחידות אתניות ותרבותיות שאין שום קשר ביניהן, פרט למיקום הגיאוגרפי המשותף, הרי שנותר רק לגונן על מה שהיה יכול להיות, מתוך הבנה מלנכולית שזה כבר לא מה שיהיה אף פעם.

בגלל זה אביב גפן לועג לשירים של דודו אהרון. גפן עצמו לא מעניין. הוא בדיחה. מעניינת ההתעקשות שלו ללעוג לפופ המזרחי. זו עמדה מתגוננת, כי אהרון פוגע באופן מהותי בעמדה האידילית שירש מהוריו. הוא מסמל את הקלקול של חברת המופת עם השירים המזרחיים שלו. רק במדינה כמו ישראל יכול להתקיים דיון איכותני על שירי פופ. כי גם את הפופ גייסו למאבק על דמותה של הארץ הזאת. אבל לפופ יש הזכות הקיומית להיות גרוע. להיות חרא. הייתי אומר שזו גם אחת מחובותיו. להיות כזה. הוא לא מייצר משמעות. הוא כיפי. בישראל רודפים אחרי המשמעות כי יש כאן פחד נצחי מפני היעלמות. חוששים מהזמני, כי ההיסטוריה במילא בגדה בנו, אז כל מה שנשאר זה להיאחז בשאריות שלה; באיזה זיכרון של תרבות שהייתה אמורה להיות כאן. הפופ המזרחי הוא היפוכו של זיכרון. זה הכוח שלו, וישראל היא מדינה מג׳וננת ונוירוטית. האליטיזם שההגמוניה מגייסת כדי להגן על המעוזים שלה הוא כוזב. זה אליטיזם בררני. הוא מסמן את מי שמאיימים על דמותה של המדינה. אלה תמיד אותם חשודים: מזרחים, ימנים, ערבים. כל מי שלא בתוך הקונצנזוס. הם מעוררים פאניקה מוסרית. כאילו כל מהלך – של בודד או קבוצה – יכול למוטט מדינה שלמה. ישראל היא המדינה היחידה בעולם שמספידים אותה מדי יום ביומו. אבל אלה לא הספדים על המדינה עצמה. המספידים כותבים את ההספד על עצמם. אל דאגה. המדינה לא תתמוטט. אביב גפן ימשיך לכתוב שירים גרועים.

תשכחו מכל מה שהבטיחו לכם ותתחילו מההתחלה.