טוב, מה בא אחרי אופוריה?

סלפיש. איור: יובל רוביצ'ק
סלפיש. איור: יובל רוביצ'ק
24 במאי 2018

 

*
הבית הלבן – הבית היחיד באמריקה שהשאלה הראשונה שישאל הדייר הבא שיגור בו, תהיה: מה הדרך הכי טובה להסיר כתמי זרע מהרוח של אברהם לינקולן? (ג'ון אוליבר)

*
ריח של אקשן (שמו של האפטרשייב הרשמי של סטיבן סיגל)

*
ולגבי החתונה המלכותית: פעם חשבתי שהשאלה המעניינת היא, האם אנחנו צריכים מונרכיה? אבל היום אני מאמינה שזו יותר שאלה של, נאמר, האם אנחנו צריכים דובי פנדה? למשפחה המלכותית הנוכחית שלנו אין בעיות רבייה כמו לפנדות, אבל פנדות – כמו בני מלוכה – הם גזע יקר מאוד לאחזקה, שאינו מצליח להסתגל לסביבה המודרנית. אבל הם נורא מעניינים, לא? ואפשר להסתכל עליהם שעות. יש כאלה שחושבים שהם מקסימים; יש שמרחמים עליהם בגלל הסכנה לקיומם; כולם לוטשים בהם מבט, וכמה שמרחב המחיה המוגן שלהם יהיה גדול ומאוורר, הוא עדיין כלוב (הילרי מנטל)

*
רגע אחרי שתמה האופוריה אמרתי לעצמי: טוב, הפצצנו את האיראנים וגנבנו להם קלסרים ודפקנו שישים הרוגים בעזה בלי תגובה והשגרירות עברה לירושלים ותרנגולת לאומית ניצחה באירוויזיון – מה עכשיו? התרגלתי לכל הטוב הזה, מה עכשיו? ובדיוק אז אמרו שהשרב נשבר. אין, זה ניצחון אחרי ניצחון (המנצח. ויש לו תיאוריה:)

*
אם אתה מנצח, מיד כולם רוצים שתנצח עוד פעם. מהאנרציה. כי אנשים, נורא קשה להם ללכת נגד הכיוון. זאת הסיבה שהעולם לא התרגש מהמשבר ההומניטרי בעזה. התרגלו. משבר הומניטרי בעזה זה כמו צרפתים בנתניה: או, הנה עוד אחד (ויש לו דאגה:)

*
הבעיה היא מה יקרה אם פתאום נתחיל להפסיד. זה קרה במלחמת יום כיפור: היינו ברצף נצחונות, אבל הערבים לא שמעו על זה, כי עוד לא היו רשתות חברתיות. ואז התחיל רצף הפוך: הפסדנו בקו בר לב, ואז המערך הפסיד את השלטון, ואז ירדנה הפסידה לעופרה את זמרת השנה, ואז עופרה הפסידה לאיידס. נכון שזה לקח לה שנים, אבל זה שבנאדם לוקח את הזמן זה לא אומר שאין לו כיוון. אז עצתי לנתניהו: תמשיך לנצח, דחוף! זה הזמן להפציץ את הקרן החדשה לישראל, ויפה שעה אחת קודם. לא, בעצם, תעשה את זה בדיוק בשעה שצריך, כי שעה קודם אולי הם לא יהיו שם (ויש עדות מרגשת של טייס מאופק:)

*
השעה היתה ארבע לפנות בוקר, כאשר כינסו את כל הטייסים בשק"ם קצינים, שהיה פתוח כי לך תדע מתי לטייס יתחשק בפלה, וטייסים זה לא גולנצ'יקים – אין להם בפלה, לוקחים מטוס ועפים לקנות קרואסון בפריז. ואז אתה צריך אותם להפצצה, ואיפה אבי? איפה איציק? בפריז, קונים קרואסון. פעם הבאה תדאגו שהשק"ם קצינים יהיה פתוח (ואז:)

*
ואז מפקד הטייסת חילק לכולם בפלות, ואמר: חבר'ה, טסים להפציץ את הקרן החדשה לישראל.
אמרנו, איפה זה?
אמר המפקד: היא חדשה, היא עוד לא במפה.
אז אמרנו לא נורא, כבר נמצא אותם. נפגיז את צפון תל אביב ונפגע בכמה מהם, בטוח.
וככה הפגזנו את צפון תל אביב, ובהתחלה זה באמת נראה חריג לצבא מוסרי כמו צה"ל, אבל לשמחתנו פגענו בדי הרבה מהם, או לפחות ככה הודיע דובר צה"ל, ועובדה שמאז לא שומעים יותר אנשים אומרים בקול רם שהם תומכים בקרן החדשה לישראל, וזה לא שיש להם בעיה להגיד – בכל זאת, דמוקרטיה (ויש סיום אופטימי:)

*
אחרי הניצחון רצינו לקפוץ לבריכה בככר רבין, אבל חולדאי לא הרשה כי התחיל שבוע הספר, וחלק מהטייסים הרגישו שזה שבר להם את רצף הנצחונות. אבל אני דווקא שמחתי, כי רציתי לקנות ספרים של גרוסמן בהנחה. הבנאדם זכה בפרס ישראל, שזה נחשב ניצחון, ואני בעד מנצחים. הייתי אמנם מעדיף לקרוא ספרים של הזוכה השניה, נו, זאת שהקריבה את כל הילדים שלה, אבל מה לעשות והיא כותבת חרא. לא נורא, השנה נקנה דוד גרוסמן, ושנה הבאה נפציץ את כל הכיכר הזאת (וזהו. הטייס אמר את דברו וטס. לאן? ליפן. להפציץ? לא, לקנות מיץ)