מוות לאירוניה

20 שנה אחרי שהתאבד, קורט קוביין הוא עדיין מוצג חד פעמי

קורט קוביין. צילום: Getty Images
קורט קוביין. צילום: Getty Images
9 באפריל 2014

זה לא עשה לי כלום, לפני 20 שנה, כשקורט קוביין התאבד ודיווחו על זה במהדורה מיוחדת של חדשות MTV. לא הזלתי עליו דמעה. לא כאב לי הלב. אני לא זוכר את זה כאילו שזה היה אתמול. בחודש אפריל 1994 הייתי נער מזן אשכנזי מצוי: כשקוביין ירה לעצמו בראש אני כבר הרשיתי לעצמי להתנשא עליו. נירוונה הייתה הלהקה הכי פופולרית בעולם. הכל קרה מהר מדי. כולם אהבו אותם. אז באופן טבעי אני שנאתי. כשהאלבום השלישי שלהם ״In Utero״ יצא ב־1993, אני כבר הייתי בדבר הבא. מה זה היה? בטח איזה תקליט רוק מתקדם עם קטעים באורך ממוצע של 20 דקות או משהו מדכא ומהורהר של ניק קייב שהערצתי לכמה רגעים ואחר כך השלכתי הצדה. מוזיקה היא לא לאוּמיות. היא לא עוסקת בתחושות אמיתיות או כוזבות של נאמנות. אין בה שום דבר מונוגמי. היא מבוססת על מערכות יחסים קצרות וסוערות. יום אחד אתה שם וביום השני אתה כבר במקום אחר לגמרי. חדוות הגילוי וחדוות הנטישה הן שתי החוויות המכוננות של חובב המוזיקה המסור. כשהכרתי לראשונה את קורט קוביין זה היה באמצע־סוף 1991 לדעתי, כשהקליפ של "Smells Like Teen Spirit" החל להיות משודר בתוכניות אלטרנטיביות כמו ״120 דקות״ וזלג בטפטוף לשידורי הפריים טיים של MTV – הוא נראה לי כמו משיח בלונדיני שנחת מהשמים כדי לגאול את המוזיקה מהבינוניות המלוקקת שלה. קוביין היה הדבר האמיתי בנוף של מוצרי פופ מהוקצעים וחסרי נשמה כמו מייקל ג'קסון. הוא ניגן על גיטרה, לבש בגדים יד שנייה והיה לו קול צרוד. יותר אמיתי מזה?

מאז גדלתי והחכמתי ולמדתי שלפעמים הדברים שנראים הכי אמיתיים הם הדברים הכי מזויפים, ולהפך. אבל נכון לאותה תקופה היה לי די ברור שמייקל ג׳קסון – שבאופן סמלי האלבום שלו "Dangerous" הודח בינואר 1992 מראש המצעד האמריקאי על ידי "Nevermind" של נירוונה – מייצג את תרבות הפופ הפלסטית, הרדודה והקפיטליסטית (טעיתי. טעות. טועים), ואילו קוביין את הרוק הרציני, המשמעותי, האותנטי. הו, אותנטיות קדושה, כמה חיפשנו אחריך בזמנו. רק שנה ומשהו אחר כך קוביין עצמו נפל קורבן לאותה דיכוטומיה קשיחה בין אמת לשקר שהעלתה אותו לגדולה, שהרי נירוונה מראש הייתה אמורה להיות התשובה החתרנית לתרבות הפופ הריקנית לכאורה, היישר מהמעוזים האלטרנטיביים של הגראנג'. אבל הפופ אוכל את עצמו ואת מי שמעִזים לגעת בו. קוביין נהיה גדול ומצליח מדי. הוא ״התמסחר״ ומכר את הדימוי שלו בעבור כסף ותהילה. או כך לפחות חוויתי את זה כטינאייג'ר טהרן וזועף. הוא נהיה סמל עבורי לכל מה שגרוע בתעשיית המוזיקה העולמית – איך לוקחים יהלום טהור והופכים אותו לשרשרת של סברובסקי. כשקוביין התאבד זה נראה לי כמעט כמו צדק היסטורי: קורט קוביין התבטל בפני הפופ. הפופ העניש אותו! הפופ הרג אותו! הפופ שרף אותו! הפופ יהרוג את כולנו!

במידה רבה קוביין בעצמו היה נער טהרן וזועף עד הרגע האחרון. בחור צעיר בן 27 עם נפש מבולגנת ורומנטית שלא יכול היה לסבול את ההבלים של העולם שלתוכו שקע כמעט בעל כורחו, והעדיף להתאבד כדי לנסות להחזיר את הזמן לאחור. בגלל זה התאהבנו בו. בגלל זה התאכזבנו ממנו. קוביין היה בעת ובעונה אחת גם אנחנו וגם העתיד העגום שלנו. הדבר האמיתי והבוגד המושלם. צחוק הגורל הוא שכל הדברים שקוביין כל כך תיעב – הפרסום, הזוהר, ה״זיוף״ – הם אלה שבזכותם הוא הפך לאחד מהאייקונים המשמעותיים ביותר בתולדות המאה ה־20. בגדול קורט קוביין ונירוונה הם תוצר של תרבות הסלבז והפפרצי שאז הייתה עדיין בחיתוליה, כמו שהם שייכים לעולמות האינדי והפּאנק. קוביין למד על בשרו את העיקרון המרכזי של תרבות הפופ – אם אתה מתכחש לזה, כנראה אתה רוצה את זה. ואם אתה רוצה את זה, אז כדאי שתזרום עם זה. ואם אתה זורם עם זה, אז משהו בך מת. ואם אתה לא זורם עם זה, בכל מקרה זה יגמור עליך. פופ שווה חיים. פופ שווה מוות.

בגילי אני כבר מפויס לגמרי עם הדמות של קורט קוביין. המוות שלו מדכא אותי בדיעבד הרבה יותר מאשר דיכא אותי בזמן אמת. קוביין היה בחור רגיש כמו כל הבחורים הרגישים. הוא רצה להיות מה שהוא לא, כי כולנו רוצים להיות משהו שאנחנו לא. דווקא מתוך העמדה הדואלית שאז נראתה לי כמו מכירה סיטונאית של כל הערכים האלטרנטיביים שהאמנתי בהם – נירוונה עדיין מתבלטת וזוהרת באיכות הרוקרית ובמקוריות הפופית שלה, גם אחרי יותר מ־ 20 שנה. קוביין הוא באמת מוצג חד פעמי. היום, בעידן של מודעות עצמית עודפת, של כוכבים שמתחזקים פסדה אלטרנטיבית עם תסרוקות נכונות, בגדים נכונים, רפרנסים תרבותיים מדויקים ואתוס של תצוגות אופנה (הכל נכון ויפה. כלומר, מכוער וציני) – קוביין מסמן את הכוונה העירומה, הבלתי אמצעית, שאין בה קריצה ואין בה אירוניה. המוזיקה שלו היא שרירית, פרועה, כנה ובלתי מחושבת, ועם זאת רגשנית ומלודית. כשהוא צרח – הוא צרח. אנחנו היינו תמימים ורצינו להאמין לו. שיט, באמת האמנו לו.

אני פחות ופחות מאמין למוזיקאים. גם לבני אדם. כל אחד רוצה משהו ממישהו.