מחוץ לקשת: מה קרה בגמר הגביע הפלסטיני בכדורסל השבוע?

הנה אירוע שלא ידעתם שהתקיים השבוע: גמר הגביע הפלסטיני בכדורסל. והנה אירוע שהתחיל השבוע ונגמר אחרי 11.5 דקות: גמר הגביע הפלסטיני בכדורסל.

שופטי המשחק, ודווקא הם, היו אלו שפוצצו את העסק. לטענת השופטים, שחקני קבוצת איבדע ממחנה הפליטים דהיישה שבמערבה של בית לחם איימו עליהם, מה שגרם להם להתבצר בחדר כלשהוא בקומפלקס הספורט הקפוא ולשדר משם את המסר הבא – "נמשיך לשפוט רק אם יבואו שוטרים". יודעי דבר ידעו לספר שהטמפרמנט החם של אוהדי איבדע לא בדיוק הוסיף לתחושת הבטחון של השופטים. האמת שזה נשמע לי כמו היסחפות פרועה. מה קרה, כבר אי אפשר להיות נער ממחנה פליטים שמקלל מהציע בקול צרוד שזה עתה התחלף, קפוצ'ון לראשו ותוף בידו, בלי שכמה שופטים פוצים יטענו שהוא מסוכן? האבנט דה פלסטיניאן פיפל סאפר אנף?   

הגעתי למשחק בתור אורח של הקבוצה היריבה של איבדע, דה-לה סאל הירושלמית. הקפטן הירושלמי של הקבוצה, חאזם, אסף אותי בדרך מהמשרד שלו. דה-לא סאל, שנקראת על שם ביה"ס הנוצרי בעיר העתיקה שבו ממוקם המועדון, זכתה בגביע בשנתיים האחרונות והיתה פייבוריטית לזכייה גם הפעם, עד שהשופטים גנבו לה את ההצגה. אף בעל סמכות מטעם איגוד הכדורסל הפלסטיני לא הודיע בשום שלב שהמשחק פוצץ, אבל נראה שיש הסכמה כללית, שהרגע שבו סלים סקקיני, הפאוור פורוורד של דה-לה סאל, הרים תינוקת שלבשה דובון ורוד לעבר אחד הסלים כדי שתשחיל את הכדור פנימה, היה זה שסימל באופן רשמי את סופו של החלק הספורטיבי של הערב ותחילת החלק העממי. התינוקת ביקשה למסור: "היה שווה".

בין חיג'אב לסקיני

הרבה ילדים וילדות מילאו את היציע של האולם בבית לחם לקראת הגמר. הנוכחות הנשית במשחקי הליגה הפלסטינית בכדורסל, מתוך הארבעה בהם הייתי, בולטת לעין. בין אם אלה נשים עטויות חיג'אב או טינאייגריות עם סקיני, המין הנשי בהחלט נמצא על המגרש.

אין ספק שהכדורסל הפלסטיני בעלייה ומי שאחראית לזה הנבחרת הלאומית. בקיץ האחרון השתתפה נבחרת פלסטין בכדורסל לראשונה בתולדותיה באליפות אסיה ושיחקה אותה בגדול, כשרגע השיא היה ניצחון היסטורי על נבחרת הפיליפינים החזקה. סגל פלסטין מורכב בחלקו משחקנים שגרים בגדה המערבית ובירושלים ובחלקו השני מפלסטינים ממשפחות של גולים מרחבי העולם, בעיקר מארה"ב. כוכב הנבחרת והאיש שנחשב הפנים של הענף הוא סני סקקיני,27, פורוורד בגובה 2 מטר וקצת שנולד ברמאללה ומשחק בשנים האחרונות בליגה הסינית. סקקיני הוא אח של סלים, זה שהרים את התינוקת לסל במשחק השבוע, וסיפורו זכה כבר להתייחסות תקשורתית בעולם, כולל בישראל. הוא מכוון ל-NBA אבל ספק אם יגיע לשם, בעיקר כי הוא אנדר סייז (לא מספיק גבוה בשביל העמדה שלו).

הליגה הפלסטינית קיימת עוד משנות ה-70' אבל אף פעם לא הצליחה להתקרב למידת הפופולריות של הכדורגל. גם בשאר העולם הערבי הכדורגל תופס הרבה יותר, אם כי הליגות בלבנון, איראן ומצרים לא רעות בכלל. בליגה הפלסטינית משחקות 10-12 קבוצות מדי שנה שמתפרשות מבית לחם והסביבה, דרך ירושלים ועד רמאללה רבתי ושכם. שחקנים זרים לא משחקים בליגה הזו, אחרי שבעבר שיחקו שם כמה אמריקאים וזה גרר התנגשויות לא סימפטיות בין הוייב שהם חיפשו (אלכוהול, שאכטות, בחורות ומסיבות) לבין אורח החיים המסורתי יחסית של הערים הפלסטיניות. הרמה בפלסטין מקבילה בערך לרמה בליגה השלישית בישראל, שגם היא נטולת אמריקאים.   

עברית באמצע בית לחם

החוויה של ללכת למשחק בליגה הפלסטינית מזכירה במשהו את הכדורסל הישראלי של שנות ה-80', אולמות צפופים ומיוזעים, פרקט אפוף עשן בגלל הסיגריות שמעשנים אנשים ברחבת הכניסה, דוכני תירס ובייגלה ברחוב בחוץ ומזנון שמרכז ההתרחשות שבו הוא טוסטר משולשים. כמו בכדורסל הישראלי, גם פה הגרעין הקשה של הקהל הוא גברים בני 35-50, כשחלק לא מבוטל מהם נוהג למלמל לעצמו טקסטים שנעים בין פרשנות לתפילה (בארץ הם מצויידים גם באוזניות שהן רדיו וגרעיני אבטיח).

התחלתי סמול טוק באנגלית עם איש כזה בשלב שבו שהמשחק הופסק אבל עדיין לא היה ברור מה גורלו. הוא ירושלמי, טען שלא ברור לו מה השופטים מתבכיינים וששחקני איבדע במילא גרועים. באנגלית שבורה משהו שאל אותי מאיפה אני וסיפרתי שמתל אביב. "אה, אז תגיד ככה", הוא השיב, "אני מפסגת זאב, מכיר?". סיפרתי שההורים שלי גרים שם ושבכל זאת אמשיך באנגלית כי לא נעים להתחיל לחפור בעברית באמצע בית לחם, אפילו אם חצי אולם מזהה שאני ישראלי. "מבין אותך אחי", הוא אמר לי, "אבל למה אני בעונש? תן לדבר עברית כמו בנאדם".