על העלמותו המסתורית של המסתורין

1.
זוחלי השטיחים, ככה קראו לשיר הזה, Carpet Crawlers, והוא היה של ג'נסיס, באלבום האחרון עם פיטר גבריאל, וכל מי שיציץ בהופעות הבמה של גבריאל בתקופה ההיא יוכל לראות בבירור שהבחור בבעיה, אבל מעטים זוכרים עד כמה האיש הזה, שכבר עשרים שנה מזוהה עם "מוזיקת עולם" ומחאה חברתית, היה אמן גדול ומסתורי, מסתורי אפילו לעצמו מן הסתם, אבל לך תדע – היה רגע כזה בהיסטוריה של הפופ שלא רק שלא נזקקת לומר דברים ברורים בשפה ברורה, אלא להפך, היתה ציפיה ששירים יהיו מן סוג של מגילות גנוזות, שקהלן הנאמן יידרש להתווכח על משמעותן שנים על גבי שנים.

2.
כמובן שזה היה סוג של גן עדן לשרלטנים –  במדבר, אומרים, כל קוץ פרח, וברוק המתקדם כל ונגליס נהיה בוב דילן וכל סולו תופים של רבע שעה נהיה הדביוסי החדש; אבל כמו בכל ז'אנר אמנותי, מי שטוב נשאר ומי שמחרטט דינו להימכר בחנויות לתקליטים משומשים במחיר הפלסטיק (וזה המקום להתנצל בפני "האוזן השלישית" על המנהג שפשה אז בעיר, לקנות תקליטים מוזלים בחנות ליד קולנוע חן בשקל וחצי ולמכור אותם בתור "משומשים" בשבעה שקלים – להגנתנו, השתמשנו בשבעה שקלים האלה כדי לקנות בוטלגים של דייויד בירן). אבל כאמור, הזמן מזקק את הזיבורית,

(הייתי בעתיד, ואני שמח לבשר לכם שמכל הפלייליסט של גלגלצ בעשרים שנה האחרונות נשארה רק החיילת הזאת ששרה "גל-גל-גל-גל-גלגלצ", וגם זה בגלל שבעתיד חושבים שמשהו לא בסדר איתה, ולא נעים להם)

ואחרי שמנקים את התקופה מכל שרלטניה ופטפטניה, נשאר השיר הזה כאחד היהלומים שככל שהם מושלמים הם בלתי מפוענחים – על מה השיר הזה, לעזאזל? מי הם "זוחלי השטיחים"? ולמה "סופרמנים נעימי-הליכות תקועים בקריפטונייט"? ולמה כשאתה רואה אנשים בפעם השניה, יש בהם יותר "דם-חיים"?

קטונתי מלפרש, למרות שרבים פירשו במשך השנים, כי מעולם לא הרגשתי צורך לפרש. אהבתי את ההרגשה המופלאה הזאת, שבאה כאשר מישהו לוחש לך משהו אמיתי, בשפה שאתה לא מבין. וזה לא עובד כאשר האמן משקר, כאשר הוא עצמו יודע שאין לו משהו מיוחד לומר. זה עובד רק כאשר זה שלוחש באזנך יודע משהו כל כך אינטימי, כל כך דקיק, שאי אפשר לסכם אותו במשפט פשוט. במלים אחרות: המסתורין האמיתי לא נוצר בגלל היעדרה של אינפורמציה, אלא בגלל דקיקותה.

מישהו אמר לך סוד. וכמעט כמעט הבנת אותו. ובגלל שזה רק כמעט-כמעט, אתה תחשוב על זה כל החיים.

3.
היום, נדמה, עצם המסתורין הפך לבלתי לגיטימי. עזבו את הרוק המתקדם, ז'אנר מוזיקלי כל כך יומרני שברור שאחריתו היתה כתובה על הקיר. אבל המסתורין עצמו, כחוויה אנושית, הפך לחשוד: משוררים כותבים מאמרים פוליטיים בחרוזים; קבליסטים פותחים דוכנים בשבוע הספר; ספרים מתגאים במסר החברתי שלהם כאילו היו מועמדים לפריימריז; ואנשים, באופן כללי, ממהרים להגדיר את עצמם לפני ששתו את הקפה הראשון של הבוקר, ורצוי בהגדרה המצומצמת ביותר האפשרית. לא מזמן נתקלתי במישהו שפתח את דבריו במשפט: "אני בתור ימני, הייטקיסט, שגם אוהב לאכול טוב" – אם כי, במחשבה שניה, אולי הוא פשוט ניסה לומר שהוא אשכנזי.

4.
והמסתורין, מה קרה לו? הפך לז'אנר. רק שאין דבר פחות "מסתורי" מסדרת מתח מסתורית. אין דבר פחות סודי משיעורי וידאו ב"סודות הקבלה". למה זה קרה? ממה כולם מפחדים? למה הם מעדיפים את הנביאים שלהם בצורת ווכחנים שמנסחים היטב את מה שהם חושבים ממילא?

תשובה פשוטה: כי היה לנו די בשרלטנים. תשובה מורכבת יותר, אולי: כי המסתורין הבא שמתקרב אלינו הוא כל כך אחר, כל כך מטלטל, שאין לנו אומץ אפילו להציץ בו.