מרקם חיים סביר

השירות הצבאי שלי היה יותר "אפס ביחסי אנוש" מאשר שוברים שתיקה.

מעל שנתיים וחצי, עד סוף 2007, הייתי במינהלת התיאום והקישור בעזה. עסקתי בפקידות שקשורה בהענקת אשרות כניסה ויציאה מהרצועה לאזרחים זרים או פלסטינים שעמדו בקריטריונים או באינטרסים. לצדם היה טיפול באישורי בקשות כניסה לקרובי משפחה של אסירים הכלואים בישראל, שיצאו מעת לעת לבקר את יקיריהם באוטובוסים של הצלב האדום.

[tmwdfpad]מטרת היחידה היא "שמירה על מרקם חיים סביר" עבור האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים הכבושים. עבורי זה היה הרע במיעוטו. רצו לשלוח אותי לקרבי, עד צהרי יום הגיוס עצמו לא ידעתי מה יהיה וכבר הרצתי בראש תרחישים כמעט בלתי אפשריים (כי הייתי מפוחד וחסר ביטחון עצמי) על איך אני מסרב להתפנות. תפקיד משרדי, אפילו בגבול רצועת עזה עם נשק ועם אפוד, נראה כפשרה הגיונית.

כל יום ראשון בבוקר, בנסיעה של קצת יותר משעתיים מהתחנה המרכזית בראשון לציון או מתל אביב לעבר צומת אשקלון, שם הייתה אוספת אותנו הסעה לבסיס, הייתי נרדם, נמרח על החלון, מרייר על עצמי ואחר כך מתעורר בבהלה כשהנשק היה מכה בגלל קפיצות שנגרמו ממהמורות קטנות או מעצירות פתאומיות. לפעמים הייתי חולם על סבבי העמדות כסמל תורן בלילה או על אקסלים אינסופיים עם שמות פלסטיניים – מאושרי ומסורבי כניסה, ירוקים ואדומים. בסופו של דבר לזה התנקזה המהות של העבודה. לא מעט פעמים קיוויתי שהאוטובוס יהיה מעורב בתאונה ואפצע קל ואעבור לקריה, או סתם אמות מיד ובלי כאבים.

"אפס ביחסי אנוש"

לא רציתי לחזור לשם. אמנם היו לי חברים והיה הוויי נחמד רוב הזמן – ועשינו ערבי צפייה בסרטים ואפילו היה לי עם מי לחלוק אובססיות מוזיקליות; אבל בגדול העדפתי תמיד לצפות בערב במועדונית ב"השיר שלנו", לשחק באחד המחשבים שם ב"קומנד אנד קונקר" (האירוניה!) וללכת לישון מוקדם בתקווה שלא יהיו התרעות חדירה, שיגורים או כל דבר שיפגע ב… מרקם החיים הסביר שלי. לעבודה שעשינו, כשהתבצעה טוב, היה חלק באותה שמירה על מרקם סביר, כך הוסבר לנו ואני מאמין שכך היה. אבל “סביר" הוא לא מצב שאנחנו מסתפקים בו. עבור כל אחד מאיתנו “סביר" הוא מצב זמני שבו נשרוד עד שיהיה טוב יותר, כשנתעורר אחרי המהמורה.

דיכוי הוא לא רק לפרוץ לבתים, להשפיל אבות מול ילדיהם ולהתיש פועלים במחסום. הוא בא לידי ביטוי גם במערכת שמפעילה אותו, שיצרה ביורוקרטיה שלמה כדי שהכל יתקתק באופן סיסטמטי, שנוכל להמשיך למשטר את חופש התנועה של מיליוני אנשים, למנוע מהם זכויות בסיסיות כמו ביקורים בלוויות של קרובי משפחה, לימודים בחו"ל, נסיעות עסקים, או – ועל זה הם יכולים רק לחלום – סתם טיולים.

גם היום אוכפים את זה צעירים מתחת לגיל 20, כל אחת ואחד מילאו פונקציה אחרת כדי שהשליטה בעם אחר תימשך ונוכל לחיות תחת הרושם שגרמנו לה להיות נוחה וקלה לעיכול לשני הצדדים. אבל מי שחושב שיש קשר בין זה ובין הגנה על המדינה – כנראה עדיין ישן.