נשף מסכות שאין לו סוף

1.

יום אחד ראיתי בהפגנות אוקיופיי וול סטריט איש אחד נושא נאום. הוא היה לבוש חולצה כחולה פשוטה, פניו שזופות בדיוק במידה הראויה, בלוריתו מסורקת למשעי. הוא עמד שם כשמצלמות הטלוויזיה צמודות לפניו, נשא נאום נלהב בגנות הקפיטליזם הדורסני של העשורים האחרונים, וקרא לצעירים בכל העולם להתמרד. אחר כך הוא דיבר על אחריות אישית של העשירים ושל הבנקים, ואף דרש למצות עם הבנקים את הדין. "חייבים לשנות הכל", הוא זעק. בהדרגה ניצת משהו במחילות הזיכרון. זה אמנם היה מזמן, באמצע שנות ה־80, אבל אני הרי מכיר את האיש הזה. מכיר אותו היטב מהתחקיר ל"צל עולם". ג'פרי סאקס.

ג'פרי סאקס הוא אחד הכלכלנים המפורסמים בעולם, אבל אני הכרתי אותו מאפיזודה מאוד מסוימת. בוליביה 1985. שנות ה־80 מכונות באמריקה הלטינית "העשור האבוד", בין השאר בגלל חובות גדולים לבנקים ולמדינות במערב שכמה וכמה מדינות לא יכלו לפרוע, אינפלציה גבוהה מאוד וצמיחה מזערית. אבל יש עוד משהו: בשנים ההן יישמו מדינות שונות ביבשת את מדיניות קרן המטבע והבנק העולמי כדי להילחם במשבר החוב ובאינפלציה. בוליביה הייתה מקרה קשה במיוחד. בשנת 1985 הגיע גובה האינפלציה בבוליביה ל־20,000 אחוזים, אחד מעשרת מקרי ההיפר־אינפלציה החמורים בהיסטוריה האנושית. הנשיא ויקטור פאס אסטנטורו הזמין לבוליביה את ג'פרי סאקס, שהיה אז בחור צעיר למדי. בהשראת סאקס קיבלו הממשלה והפרלמנט החלטות על מדיניות צנע קיצונית שגובתה בצו שכונה צו 20160, והיה בעצם השלוחה החוקית של החלטות הממשלה. הדבר המשעשע הוא שג'פרי סאקס כינה את התוכנית "טיפול בהלם" (Shock Therapy). התוכנית הובילה לפיחות של 93 אחוז בערך המטבע המקומי, לקיצוצים נרחבים בתקציב, לפיטורים בקנה מידה חסר תקדים במגזר הציבורי, לפירוק החברות הממשלתיות הגדולות ולהעברת חלקים מהן לידיים פרטיות. אבל יש עוד נתון שאי אפשר להתעלם ממנו: כשג'פרי סאקס עזב את בוליביה כעבור כשנתיים גובה האינפלציה עמד על 15 אחוז. באותו רגע כשצפיתי בו בטלוויזיה מטיף בעיניים בורקות נגד המדיניות שהוא יישם באמריקה הלטינית ואחר כך במזרח אירופה הבנתי טוב יותר את העידן שלנו: זה נשף מסכות שאין לו סוף. יותר מזה: להרבה אנשים יש מסכות ואין פנים.

ג'פרי סאקס אינו היחיד ש"חזר בתשובה". גם ג'וזף שטיגליץ, זוכה פרס נובל לכלכלה, יועץ בממשל קלינטון וסגן נשיא בכיר בבנק העולמי פרסם ספר ושמו "לתקן את הגלובליזציה", ובו ביקר בחריפות את מדיניות הבנק העולמי. היום זה כבר די ברור שהמתכון הקבוע שהבנק העולמי וקרן המטבע פיזרו בעולם בעשורים האחרונים – מדיניות צנע, הקטנת מעורבות המדינה, הפרטת משאבים לאומיים, חתימה על הסכמי סחר לא הוגנים עם המערב – זרע חורבן במדינות רבות. כמו שכותב שטיגליץ על "קונצנזוס וושינגטון" ששרר בשנות ה־80 וה־90: "ההסכמה שהושגה בין קרן המטבע הבינלאומית (השוכנת ברחוב 19 בוושינגטון) והבנק העולמי (ברחוב 18) ומשרד האוצר של ארצות הברית (ברחוב 15) הדגישה את הצורך בהקטנת הממשלה, בדה־רגולציה ובהנהגה מהירה של ליברליזציה והפרטה".

 2.

מקובל לראות במשבר הכלכלי של 2008 נקודת זמן שבה התערער משהו יסודי בקשר לקפיטליזם. ראשית, וכמובן שלא בפעם הראשונה, הובהר שאין דבר כזה שוק חופשי. כאשר כוחות השוק החופשי – שתמיד מגנים את התערבות המדינה – נקלעים לצרה של ממש, הם רצים למדינה כאחרון הקבצנים ומתחננים לעזרה. אך כעבור שנתיים, כאשר אותם כוחות של השוק החופשי שוב משגשגים, הם שבים לגנות את המדינה ולדרוש את סילוקה מכל מעורבות בעולמם. שנית, וזה כבר יותר מעניין, התגבש מעין קונצנזוס שטוען כי דרושים תיקונים גדולים בשיטה, לא רק בהגבלות על הבנקים וחברות הענק, אלא שינוי עמוק בהרבה: אפילו כלכלנים מאסכולת השוק החופשי דיברו על אי השוויון ועל צמצום הפערים כעל אתגרים שקודמים בחשיבותם להשגת צמיחה – הדת של המוסדות הבינלאומיים בעשורים האחרונים. אז איך זה שכמעט שום דבר לא קרה? בבוליביה, עם עלייתו של איוו מוראלס לשלטון ב־2005 התחוללו שינויים של ממש: הלאמת משאבים לאומיים, שינויים במדיניות המס, פעילות נמרצת לצמצום אי השוויון, ובשנים האחרונות בוליביה נהנית מצמיחה של 5 אחוזים בשנה. אני לא כותב את זה כדי להלל את מוראלס, אני נותן דוגמה למדינה שבה התחולל שינוי במדיניות הכלכלית־חברתית, ואז מעלה את השאלה: איך זה שברוב ארצות המערב, בדמוקרטיות המהוללות שבהן יש מסורת ארוכה של בחירות, ומפלגות ועיתונות חופשית כל כך, המדיניות לא משתנה? איך זה שבמדינות כמו ארצות הברית, בריטניה וישראל רק גדל אי השוויון מאז 2008? איך זה שמשבר 2008 לא הפך סדרי עולם?

לימדו אותנו מגיל צעיר להאמין בדמוקרטיה, להאמין במפלגות, בבחירות, בהפגנות, במחאה, ובכלל להאמין שדרך המערכת הפוליטית ניתן לחולל שינויים של ממש. אבל בשנים האחרונות הצעיפים שכיסו את עינינו נופלים בהדרגה – אנחנו לומדים, וארצות הברית, ישראל ובריטניה הן דוגמאות טובות לכך, שהפוליטיקה שלובה בכוחות ההון הגלובליים באופן כזה שכבר אי אפשר לחולל שינויים מבניים גדולים, וכמעט שאין זה משנה איזו מפלגה עומדת בשלטון. גם בצרפת אנחנו רואים כמה פרנסואה הולנד מתקשה להניע רפורמות שיובילו לצמצום פערים, וכאן? מישהו מבין איך הגענו מהמשבר של 2008, מהמחאה של 2011, לממשלה הנאו־ליברלית ביותר בשנים האחרונות?

 3.

יש לומר כאן משהו: שינוי תודעתי התחולל בישראל. זה ברור. מספיק לקרוא עיתונים – לפחות את חלקם – בשביל להבין שסימום השוק החופשי נגמר. גם אין ספק שהאזרחים מודעים יותר לעולם הכלכלה, וכולם מגנים את ניר גלעד, משכורות הענק, משחקי החובות של הטייקונים ומחירי הקוטג' (אבל לא את מחיר הכיבוש כמובן). אבל השאלה המעניינת והמפחידה היא איך כל זה לא משפיע באופן מהותי על מדיניות הממשלה? הנה דוגמה: ב־2011, בשיא המחאה החברתית, הכנסות העשירון העליון בישראל צמחו ב־2.4 אחוזים והכנסות העשירון התחתון ירדו ב־1.1 אחוזים, הניידות בין העשירונים ירדה בעשור האחרון, חלקם של העובדים בעוגת ההכנסות יורד בעקביות כבר עשר שנים, והמשכורות ברוב ארצות המערב בקיפאון כבר שנים רבות. "האקונומיסט" פרסם גיליון הקובע שמשרות חוזרות עכשיו מאסיה לארצות הברית כי הפער במשכורות לא מצדיק עוד את העברתן לאסיה. זה אמנם משמח שהמשכורות בסין משתפרות אבל זה מעורר חלחלה שבמערב המשכורות תקועות כבר כל כך הרבה זמן. כולנו הרי מכירים את התמונה, נכון? מקומות עבודה שבהם כולם מרוויחים בין 5,000 ל־8,000 ש"ח. ועוד לא הזכרתי את חרדת הפנסיה. איך ניתן לפרש את כל זה? האם ניתן לטעון שחלק מהדמוקרטיות המערביות הסתאבו כל כך בכל הקשור ליחסי הון־שלטון? כלומר, שכבר לא מדובר באיזה לוביסט שהעביר החלטה כלשהי אלא במערכת שלמה של איזונים והסכמות עדינות, ובבעלי הון וכוחות בינלאומיים (הבנק העולמי, תאגידי הענק "מספקי מקומות העבודה", קרן המטבע, הבנקים, סוכנויות דירוג האשראי) שחייבים להתחשב בהם, שבעצם מעקרים את יכולת המערכת הפוליטית לחולל שינוי בסדר היום הנאו־ליברלי?

זוהי לדעתי שאלת המפתח שיש לדון בה. אין זה מקרה שאנחנו רואים שוב ושוב פוליטיקאים בעלי כוונות טובות שאינם יכולים לחולל שינויים הסותרים את סדר היום הזה. לא ייתכן שכולם פחדנים ונוכלים. ההסבר אינו פרסונלי, ההסבר בעיניי הוא מערכתי תמיד. המערכת שנבנתה החל משנות ה־80 ועד היום משמרת את כוחה הן באמצעות הכוחות החזקים בכל מדינה, ועוד יותר באמצעות הכוחות הגלובליים שהזכרתי – שתפקידן הוא בין השאר לוודא שאף מדינה לא תחרוג מסדר היום הישן והטוב. מול הכוחות האדירים האלה, שר הרווחה או שר השיכון ואפילו ראש הממשלה ממפלגה אל"ף או בי"ת יתקשו מאד להציע שינויים רדיקליים. במובן כלשהו הכוחות החזקים של עולם הגלובליזציה שתמיד מפתה אותנו בצבעים בוהקים – הכוחות האלה שתמיד נראים בתהליך של שינוי (ראו את האייפד החדש או את הדוח האחרון והמזעזע של הבנק העולמי) אמונים על שמירת הסדר הקיים. או אז עולה השאלה, אם אלה פני הדברים, איך באמת מחוללים שינוי משמעותי? הבה נתחיל בשינוי קטן. שנה אחת שבה הכנסות העשירון התחתון יצמחו והכנסות העשירון העליון יירדו בשיעור דומה. האמינו לי שלא יקרה להם שום דבר. זה אפשרי? אולי. אני בספק. ושינויים גדולים יותר? צמצום אי השוויון, הגברת המוביליות החברתית, הורדה של ישראל למקום טוב באמצע דירוג אי השוויון של ה־OECD? בעיניי אחת השאלות הקשות והנוקבות ביותר היא אם הדמוקרטיה במצבה הנוכחי, בעודה כרוכה כל כולה בכוחות ההון והגלובליזציה, יכולה בכלל לחולל שינויים כאלה.

——————————————————————————————————

"צל עולם", ספרו החדש של ניר ברעם יצא לאור בהוצאת עם עובד