פוסט מורטם, פוסט ציונות

ישראל נפרדת בסנטימנטליות מעוד אריק. העיקר שיהיה מותר לומר נאצי

16 בינואר 2014

המסיבה הישראלית המוצלחת ביותר היא ההלוויה. המוות מוציא מההגמוניה את המיטב שבה. שוב נוכחנו בזה השבוע. בברלין, לדוגמה, יש רייבים שנמשכים שלוש יממות ברציפות. ללא הפסקה. קרחנה בלתי נגמרת. אנשים צעירים שמחים, רוקדים, דלוקים. חוגגים את החיים. להקת פאנקדליק שרה בשנות ה־70 את ״One Nation Under a Groove״ – פנטזיה מוזיקלית על אומה שמתאחדת יחדיו תחת שלטונו של הקצב והחופש. אלה באמת דוגמאות לאוטופיות בלתי אפשריות ביחס אלינו. בישראל – מרגע היוודע דבר מותו של אריק שרון ועד לקבורתו ביום שני, התמזג הקולקטיב לכדי מצב רוח אחד. רייב של אבלות. הדי.ג׳יי הוא קריין או קריינית החדשות. פניהם נפולים. דיבורם אטי ומדוד. כל מילה וכל משפט טעונים בסמליות נפוחה. המוזיקה – כמובן, קלאסית ושירים ארצישראליים. האווירה – צ׳יל אאוט קודרני, מרוקן רחבות. הסם לבחירה – חצי כדור של ציונות שפשטה את הרגל או שורה של מדכאי חיוּת ואנרגיה. ברוכים הבאים למסיבה העצובה בעיר. במדינה. יש מקום לכולם. בואו. הכניסה בחינם. רק מה בדיוק חוגגים? מה קרה, חבר׳ה? הכל בסדר? מישהו מת? עוד פעם מישהו מת?

עוד לא התאוששתי מהבכחנליה הלאומית סביב מותו של אריק איינשטיין ו״ארץ ישראל הישנה והטובה״, והנה – עוד סיבה למסיבת אבלות נוספת, שגם היא מסמנת את מותו של הפרט ושל הכלל שנכרחים זה בזה לכדי גוש אחד של מלנכוליה ונוסטלגיה לאותה ישראל של פעם, אי אז בפיפטיז, בימים שבהם אלוויס שר ברדיו ואפשר היה להוציא להורג אנשים ללא משפט, יעני בקטע רובין הודי מגניב שכזה, בסטייל של גרילה משוגעת וחסרת מעצורים (אהלן יחידה 101. כבוד!), כי אנחנו כבר ראינו כמה מערבונים אמריקאיים וגם לנו מגיע איזה ויג׳ילנטי שלוקח את החוק לידיים. בישראל הרי תמיד היה יותר מדי חוק ויותר מדי מוסר, ושרון היה בדיוק זה שידע לעשות את מה שצריך לעשות, מתי שרצה לעשות, מבלי לבקש אישור מאף אחד. בכך הגשים את השאיפה הישראלית הכמוסה לאנרכיה בחסות האוטוריטה. כמו מישהו שנוהג בכביש החוף במהירות 180 קמ״ש ודורס מכל הבא ליד. זה עדיין כביש. אבל אין חוקים. שרון היה הראשון בצפצוף.

בעיתונים התנוססו השבוע כותרות סנטימנטליות מגוכחות כמו ״אריק חוזר לחווה, לנצח״, ״נפרדים בהצדעה״ ו״אז אני אותך זוכר״, שנועדו ליצור קרבה מלאכותית כלפי מי שהיה אחראי למותם של מאות ואולי אלפי חפים מפשע, הרי על כך גם אנשי הימין יסכימו (וגם הבן גלעד, שלא כלל את טראומת מלחמת לבנון הראשונה בנאום האשכבה, שבו מנה את רשימת ההישגים הגדולים של אביו המנוח). אבל אצלנו אישי ציבור, ובוודאי אלה השנויים במחלוקת, לא יכולים להיות רק אישי ציבור. הם חייבים לעבור טיהור ואינטימיזציה. להיות חברים, הורים, סבאים. וכמובן – אריק. זה לא ראש הממשלה לשעבר והאלוף במיל׳ אריאל שרון שמת. זה שהיה שנוא על השמאל הישראלי במשך שנים ארוכות וגם על הימין הקיצוני השניא את עצמו בזמן ההתנתקות. זה רק ״אריק״. מטחנת הבשר של הסחבקיאדה אף פעם לא עוצרת. היא הופכת כל גנרל קטלני לשם פרטי. כל פוליטיקאי שנוי במחלוקת -לשכן שפגשת במכולת. זה וואחד שכן, האריק הזה. טקסי האבלות הישראליים יודעים להכיל את שני המצבים: גם את הצ׳פחה וגם את הפתוס. בוכים עליו כאילו שהיה ישראל ישראלי פרום דה בלוק ובמקביל – מקבעים את הפיכתו למיתוס מכובס. אין מצב שלישי. האנטגוניזם איננו אפשרות. גם לכך יש תירוץ, והפעם מתחום היהדות: לא מדברים סרה במת. אבל בעולם החופשי יש גם יהודים לא מנומסים. לא בישראל. כאן כולם מנומסים. בכל מה שנוגע למדינה, יש רק טוב מוחלט, גם עבור מי שסימן רוע כמעט קולנועי. כי בכל זאת, אנחנו קהילה קטנה. לא נעים. אבל סברה ושתילה זה כן נעים. מי ששתק אז, שותק גם היום. רק שהשתיקה התרחבה. זו מדינה של שותקים ומסכימים.

ועל כן, בפייסבוק – הס! משמעת סיעתית של קואליציית כותבי הסטטוסים. ציות תחת היפנוזה קבוצתית. אלפי בני 20+ נוזפים בבני 20+ אחרים על כך שהעזו לחרוג מהקו התקיף של דיפלומטיית הפוסט מורטם. איך אתם לא מתביישים. זה לא הזמן הנכון (תמיד יש מישהו שקובע מה נכון). אל תדברו על אריק דברים לא יפים, כך הוכתב וכך צריך לעשות. התופעה כבר מוכרת זה שנים: צעירים־זקנים שיהיו הראשונים לגנות את המגנים בחסות הכלי הלכאורה דמוקרטי מכולם – הרשת החברתית. זו שחשפה בפנינו את כל הדודות הצקצקניות שהסתתרו לנו במשך שנים מתחת לשפמפם. לא צריך את הממסד משתיק הפיות. אלה המצנזרים הגדולים מכולם. נקודת המוצא היא – תסתום את הפה. אחר כך תדבר. על משהו אחר.

אבל האירוניה הישראלית תמיד חזקה יותר מהמציאות: צחוק הגורל, ובזמן שכותבי סטטוסים מסוג א׳ ניסו למנוע מכותבי סטטוסים מסוג ב׳ להתלכלך על הקדוש אריק זצוק״ל, בדיוק העבירו בכנסת את הצעת החוק שאוסרת את השימוש במילה נאצי או מילה בעלת צליל הדומה למילה נאצי (פוחלצי?). ואז שוב קמה סערה גדולה. איך זה שפוגעים בחופש הדיבור? מי אלה שיאסרו עלינו לומר את מה שאנחנו רוצים לומר? הרי זה סקנדל גדול. הנה תמציתה של המדינה בשבוע אחד: אנחנו רוצים להגיד את המילה נאצי. כל השאר זה לא ממש חשוב. הוכחה נוספת לכך שהנאצים תמיד יהיו חשובים יותר מהישראלים.