הווה מתמשך: למה פסטיבל הופעות עדיף על הופעה יחידה

עונת הפסטיבלים החלה. כלומר, עונת רכישת הכרטיסים לפסטיבלי המוזיקה של הקיץ – הזמן שבו ישראלים שאוהבים מוזיקה שורפים הרבה חסכונות בשביל ארבעה ימים שמרכזים את הלהקות והדי.ג׳ייז שהם הכי אוהבים, בין שאלה מתכננים להגיע מתישהו לארץ ובין שלא. כל שבוע בערך מתפרסם ליינאפ חדש, מתווספים שמות לליינאפים קיימים וקבוצות הווטסאפ רוחשות כאילו היו סוכנות נסיעות.

בפרק הזמן הזה, שבו כולם מתחילים לדבר על הפטיבלים עד שאני מגיע לאחד מהם בעצמי מתישהו במהלך הקיץ, כל ההופעות שמגיעות לישראל נחסמות לי רגשית ותודעתית. פתאום זה נראה לי לא הגיוני לצאת בערב, להיכנס לחלל הופעות ולצאת ממנו תוך שעתיים, לחזור הביתה ולהמשיך בחיים. המציאות היומיומית, עם המקום הזה והשגרה שלו, לא משאירים זמן להתרפק על החוויה.

פלאשבקים לקיצים קודמים לא מאפשרים לי ליהנות מהופעה אחת – אני מתגעגע למרבד האנושי האינסופי שעוטף כל במה, ואפילו הזיכרון של הגוף המפורק והרגליים הכואבות אחרי 12 שעות של עמידה ותנועה מבמה לבמה לבמה לא מורידים לי את החשק. כמעט בכל ההופעות שהייתי בהן בארץ בחודשים האחרונים, עזבתי לפני ההדרן כדי לא להידחס עם כולם בדרך החוצה ולהילחם על מונית.

בפסטיבלים, כמו במסיבה, פשוט לא אכפת לך, כי אין לזה סוף. אלא אם זה יום ההופעות האחרון, כל שיא של התרגשות יכול להישבר ולכל תקרת זכוכית של הנאה יש סיכוי טוב להיסדק. חוץ מאכילה, שום בילוי לא צריך להיות מוגבל למקסימום של שעתיים – רצף הופעות, מסיבה או אפילו צפייה בכמה סדרות בזו אחר זו הם הדרך הטובה ביותר לחוות תרבות. זו אולי דרך גרגרנית ויהיה מוגזם לפסוק שהיא הנכונה ביותר, אבל היא ללא ספק האינטנסיבית, המהנה והמתגמלת ביותר. ככל שהזמן נמרח, כך יותר ויותר חוויות נצרבות בזיכרון – והעניין הוא לא רק ליהנות מהרגע, אלא לקחת ממנו משהו גם הלאה, שיחזיק לפחות עד הפעם הבאה.