ציד מכשפים

אז עכשיו זה ברלד. זה הדיבור. בכל משרד, מעלית או שיחת סלון, תחת כל קולר רענן ברלד שולט בשיחה. מדהים באיזו קלות השילוב בין סלב לחשדות למעשים פליליים בעלי אופי מיני משתלט על כל חלקה טובה והופך להיות הדיבור בה"א הידיעה. עובדה: הידיעה על ברלד התפרסמה רק לפני כמה שעות, ואני כבר מלהגת בכל פינה במשרד: "אף פעם לא חיבבתי אותו, הוא תמיד היה קומיקאי נורא בינוני בעיניי", אני מרימה את הגבות ומוסיפה: "לחשוף את הבטן זו לא קומדיה, זה סתם מפגר" וסוגרת את השיחה ב"הוא בטוח עשה את זה, הוא כזה בהמה!". זה הרי היגיון פשוט: קומיקאי בינוני חייב להיות אנס בפוטנציה. לא ככה?!

מדהים באיזו מהירות שיחות סלון מגיעות למקום הצדקני. האיש רק נחקר, כתב אישום לא הוגש, הפרטים עוד לא ידועים, אבל הנה: ביני לבין עצמי אני כבר האשמתי אותו, שפטתי אותו, מצאתי אותו אשם ודיווחתי על זה בהרחבה לכל מי שסביבי. אז עכשיו זה ברלד. מחר זה יהיה מישהו אחר. במדורת השבט תמיד זורקים מישהו אחר על האש. ובכל פעם שמונח שם שֵם חדש, אנחנו נהנים כל כך לראות אותו נשרף, נהנים להתפלש בהתנשאות של עצמנו.

אני לא אומרת שברלד לא אשם, אני רק מזכירה לעצמי שאני לא יודעת. אני לא אומרת שנערות ונשים שנפגעו לא צריכות להתלונן או שלא צריך לתמוך בהן, אני לא אומרת שהמשטרה לא צריכה לחקור ולהוציא הודעות לעיתונות; אבל זה מדהים אותי כל פעם מחדש איך בתוך שניות כולנו – המון מודרני, מתורבת, דיגיטלי, אינטליגנטי – הופכים לעדר פרימטיבי שצד מכשפות, שמאמין למה שנצעק במגפון באותו רגע, וכמו אספסוף בימי הבינים אנחנו ממהרים לשחוט את הקורבן הנוכחי בשיחות הסלון שלנו, כאילו לא למדנו שהמציאות היא דבר מורכב, כאילו לא גילינו כבר שלא כל מה שנאמר הוא אמת, שיש למציאות רבדים סמויים, שלעתים דברים הם שונים מאיך שהם נראים, שלפעמים המשטרה טועה, שלפעמים אנשים ממציאים דברים, שאנחנו לא יודעים הכל.

בשיחת הסלון, במשרד, בפייסבוק – זה לא לגיטימי לא לדעת. זה לא לגיטימי לסיים שיחה ב"וואלה, מעניין מה באמת היה שם, מקווה שזה ייגמר בטוב". כולנו מרגישים חובה להיות פסקנים, לתת שורה תחתונה, להחליט אם הוא אשם או זכאי, מלאך או שטן, בהמה או קורבן. כנראה כולנו קצת בהמות.