קול של דור

תל אביב צריכה להיות העיר הראשונה שבה ייקרא רחוב על שמה של שולמית אלוני, בת העיר, ילידת נווה שאנן, שנפטרה בסוף השבוע האחרון. אין עיר מתאימה יותר ואין מנהיגה ישראלית ראויה ממנה. עבור בני דורי, ילידי שנות ה־70, אלוני הייתה, לטוב ולרע, המייסדת של המחנה הפוליטי.

הדרך לדעת מה לחשוב על סוגיה מסוימת הייתה קודם כל לשמוע מה אלוני ורצ אומרים עליה. לא ישעיהו ליבוביץ, לא עמוס עוז ובטח לא הצמד רבין־פרס. מי שהגדיר אותנו הייתה אלוני, והדרך שבה היא עמדה מול קואליציית הגנרלים, הרבנים והלאומנים שהייתה הכוח העולה בפוליטיקה של התקופה (היום נוספו להם הטייקונים ואנשיהם).

העימותים של אלוני עם המפלגות החרדיות זכו לכותרות הגדולות ביותר בשנות ה־80 ובשנות ה־90, אבל המהפכה שהיא הובילה הייתה עמוקה ורחבה בהרבה מאותן מלחמות תרבות. אלוני גאלה את השמאל הישראלי – או לפחות חלקים משמעותיים ממנו – מהשעבוד לשיח המדיני־ביטחוני, מהקולקטיביזציה, מהערצת צה"ל ומ"ההתיישבות". מפלגת העבודה הייתה בימיה תנועה לאומנית־ביטחוניסטית, ורבין עוד קרא לאגודה לזכויות האזרח "האגודה לזכויות החמאס".

האלטרנטיבה הייתה בנויה מרסיסי קולות ותנועות: מפ"ם, שהשלימה עם מעמדה בתור האחות הקטנה והתרכזה בזכויות עובדים, שינוי (לפני טומי לפיד), שלום עכשיו החוץ פרלמנטרית ועוד כל מיני אנשים ואג'נדות. רק הקמת מרצ וההישג ההיסטורי של 12 מנדטים שאלוני הביאה ב־1992 קבעו באמת מה זה שמאל ישראלי ומה סדר היום שלו: סיום הכיבוש, זכויות אדם, חירות הפרט, שוויון. הירושה הגדולה ביותר שאלוני הותירה לנו היא ההכרה שאי אפשר להפריד בין הסוגיות האלו. ששוויון לנשים קשור לזכויות הקהילה הגאה ומבקשי המקלט, ושלא ניתן לדבר על אף אחד מהם בלי הכיבוש. כי כמו שאלוני הייתה אומרת – כולם עוסקים בבני אדם.

בימים האחרונים היו כל מיני התייחסויות לאלוני בתור "האדמו"רית של השמאל". יש בזה כמובן משהו קצת לעגני ואירוני, כי אלוני שנאה את הסמכות הדתית הטוטאלית, אבל אני מחבב את הכינוי הזה. לרבנים יש הרבה יציאות שאדם מחוץ למחנה לא מבין וגם הם לפעמים פולטים כל מיני שטויות, אבל הדיון כולו מתקיים לאור מה שהם אומרים ועושים. כך גם עם אלוני. כמו במשל על הדגים שלא יודעים מה זה מים, סוג הפוליטיקה שהיא הובילה מזוהה כיום כל כך עם השמאל – גם בקרב אוהדיו וגם בקרב שונאיו – שקשה להיזכר מה היה כאן לפניה. אפילו חלק מהבעיות של המחנה בעשורים האחרונים, כמו שנאת חרדים או חוסר תשומת לב מספקת למבנים כלכליים, קשורות לאלוני ולדימוי הציבורי שלה.

היה כיף לראות השבוע בפייסבוק ובטלוויזיה כמה מקטעי הארכיון של אלוני – עימותים שלה בכנסת והופעות טלוויזיוניות. בדיעבד קשה להאמין שמישהי לא מתפשרת ואידיאולוגית כמוה הייתה שרת החינוך כאן. מאז פרישתה ב־1996 הפך השמאל הרבה יותר הססני, צדקני ומתנצל, ולא על הדברים הנכונים. צמחו אחרי אלוני לא מעט פוליטיקאים מוכשרים בשמאל, אבל יש מחסור רציני בקולות חד משמעיים ומהדהדים כמו שלה, ובטח שאין מנהיגים.