"שאף אחד לא יהיה סחבק שלי, בשבילכם אני מר שור"

בשבוע שעבר צוין יום השנה למותו של אריק איינשטיין. במקביל התפוצצה פרשת עמיר בניון והשיר ״אחמד אוהב ישראל״. שני אירועים לא ממש קשורים, בוודאי לא ברמת הדימוי הציבורי – איינשטיין הצנוע הידוע, בניון הערס הימני – אבל איכשהו הכל מתחבר. אריק איינשטיין ועמיר בניון הם שני צדדים של אותו מטבע. אותה תרבות. הם משלימים זה את זה. בחייהם ובמותם לא נפרדו. בצד אחד – אריק איינשטיין. הידוע גם בכינויו ״אריק״. ובצד השני – עמיר בניון ששר על הערבי שתוקע סכין בגב, הידוע גם בכינויו ״אחמד״. זהו, אני הבנתי מהי תמצית הפרויקט הציוני – שכולנו נקרא אחד לשני בשמות פרטיים. אריק, שלום, מאיר, ביבי, אחמד, רובי, זובי. איך אמר נפתלי בנט בבחירות 2012: ״בנט זה אח״. כולנו אחים. בני דודים. משפחה אחת גדולה ובלתי מתפקדת. הסחבקיות היא המרכיב המכונן של הזהות הישראלית. וככל שהנרטיב הלאומי מתפורר לרסיסים, מידרדר לקיצוניות פוליטית – כך גדל הצורך בחיבוק הדוב של האינטימיות המופרזת, זו שבשיאה מתבטאת בשימוש המוגזם בשמות פרטיים. כאילו מה, הרי אנחנו יודעים שכולם כאן שונאים את כולם, אז מה אתם משחקים אותה? אריק? הוּ דה פאק איז אריק?

השימוש בשם פרטי נועד ליצור תחושה כוזבת של קרבה. צפיתי לא מזמן ב״Mr. Dynamite״, סרט דוקומנטרי על חייו של ג׳יימס בראון. חברי להקתו של בראון מספרים בסרט כי הזמר התעקש שיקראו לו רק בשם התואר ״מיסטר בראון״. לא ג׳יימס. לא ג׳ימי. לא אריק. מיסטר בראון. זאת הייתה הדרך שלו לעורר יראת כבוד בקרב הסובבים אותו, ובעיקר – אצל האדם הלבן. הוא רצה להראות לכולם שהוא הבוס. בישראל כולם בוסים וכולם עבדים ולכולם קוראים בשמות פרטיים. לכאורה כדי להראות שכולנו נמצאים באותה דרגה של חשיבות, אבל זוהי הנחה צבועה ושקרית. החברה הישראלית היא חברה גזענית. האזרחים מנסים לשרוד את הכלכלה והפוליטיקה הישראלית, שמשסעות אותם זה בזה. שמעתי שיש נהגים ערבים בגט טקסי שמתלוננים על נוסעים יהודים שמבטלים נסיעות אחרי שהם רואים שם ערבי על הצג של האייפון. בישראל הנוכחית שם הוא רק עוד תירוץ לשנוא מישהו. הייתי שוקל לעבור להענקת שמות על בסיס של מספרים. כמו בסדרה ״האסיר״: מספר 1, מספר 2, מספר 3, מספר 4. שלא יהיו שמות פרטיים ושמות משפחה. לא אריק ולא אחמד. שכל האזרחים – יהודים, מוסלמים, נוצרים, דרוזים – ימוספרו באופן רנדומלי. אולי כך ייחסכו מאיתנו פגעי האפליה. כולנו אחים, כולנו מספרים. לעזאזל, שכחתי שליהודים יש איזו בעיה עם מתמטיקה – כבר מספרו אותנו בעבר. זה לא עבד הכי טוב. אתם יודעים מה – בואו נמספר רק את הערבים. הו לא!

למה אנשים קוראים לאריק איינשטיין בשם ״אריק״? כדי להראות שהוא והם עשויים מקשה אחת. כאילו כולנו חלק מהחוויה הקולקטיבית שהיא הישראליוּת. אני לא מכיר עוד מדינה שבה מתייחסים לאיקונות תרבותיות כאילו שהיו חבר׳ה מבית הספר התיכון. אף אחד לא קורא לבוב דילן בשם ״בוב״. אריק איינשטיין לא חבר שלי. גם לא שלום חנוך (״שלום״). למען האמת, אין לי צורך בהם כחברים. לא הייתי יוצא עם אריק איינשטיין לבר. הוא היה מבאס לי את כל הערב (להזמין לך צ׳ייסר? לא. תזמין לי תה עם לימון). כל הסחבקיאדה המאוסה הזאת מנסה לאנוס אותך להיות חלק ממשהו שהוא לכאורה יותר גדול ממך, ובאותה מידה – ממש קטן. ישראל היא לא מדינה, היא הפסקת עשר. קהילה פצפונת של מעמידי פנים. ״אריק״ זה מצב נפשי – אנשים כאן משכנעים את עצמם שהם חלק מהחבר׳ה. אבל אנחנו כבר יודעים מה החבר׳ה האלה מסוגלים לעשות. הפסאדה שלפיה הישראלים הם ״חמים״ ולכן הם מסתחבקים זה עם זה בשמותיהם הפרטיים – נובעת מתפיסה צרה ואתנוצנטרית של מושג הלאום. אנחנו לא צריכים להיות חברים. שקודם כל נהיה אזרחים ובני תרבות. ״אריק״ זו התחמקות מאחריות במסווה של חברוּת; ״אריק״ זה "כולנו סחבקים", חוץ מאלה שהם לא סחבקים. ישראל תמיד ידעה לסמן את הלא־סחבקים. היא מוציאה אותם מחוץ לגדר. ״אריק״ הוא אחד משלנו. מתי כבר תבינו שאין יותר ״שלנו״? מעולם לא היה. רק בפרסומות לטלפונים ניידים יש ״שלנו״.

פמיליריות היא האחות החורגת של הפטרונות וההתנשאות. הסחבקים הכי גדולים הם גם המתגזענים הגרועים ביותר. כמו האלה שנכנסים למסעדה מזרחית וקוראים למלצר ״בעל הבית״ ומבקשים ״ג׳יב ג׳יב פעמיים חומוס, יא עמי״. ל״אחמד״ אין שם משפחה. הוא סתם ״אחמד״ נטול זהות. כשאתה אומר ״אריק״ כולם יודעים למה אתה מתכוון. גם כשאתה אומר ״אחמד״. במקרה הזה השימוש בשם פרטי הוא דרך לגמד מישהו לכדי שם גנרי שמאחוריו יש רק דעות קדומות. ״אחמד״ הוא שם שמסמן את האחר המאיים. ״אחמד״ יכול לדקור אותך בגב, אז צריך להיזהר. המדינה הזאת מלאה ב״אחמד״. אם ״אריק״ הוא ארץ ישראל הישנה והטובה, ״אחמד״ הוא הנגטיב שלו. אני רוצה לחיות במדינה ללא אריקים וללא אחמדים. שאף אחד לא יהיה סחבק שלי ולא יקרא לי בשמי הפרטי. תעזבו אותי בשקט. אני לא רוצה להיות חבר שלכם ולא אויב שלכם. קוראים לי ניסן שור. אל תקראו לי ניסן. במלעיל או במלרע. גם לא ניסו. מר שור בשבילכם.