שגריר ישראל בצרפת בדימוס מאמין בכוחה של הדמוקרטיה הצרפתית

הטרגדיה שהכתה בפריז בכל הכוח מעלה את השאלה האם וכיצד יגיבו הצרפתים לטרור. דניאל שק, שגריר ישראל בצרפת בדימוס הרואה בעיר את ביתו השני, מאמין כי כוחה של הדמוקרטיה חזק מכפי שטוענים הפרשנים בישראל

פרחים ונרות זיכרון מחוץ למסעדת Le Petit Cambodge בפריז. צילום: Gettyimages
פרחים ונרות זיכרון מחוץ למסעדת Le Petit Cambodge בפריז. צילום: Gettyimages
19 בנובמבר 2015

מכל חלקי פריז, המרחב בין כיכר הבסטיליה לכיכר הרפובליקה ומשני צדיה של תעלת סן מרטין הכי מזכיר לי את תל אביב. לא בחזות החיצונית כמובן, אין דמיון כלל, אבל ברוח השורה בו. זו שכונה שהתעוררה לחיים חדשים בעשורים האחרונים והפכה לצעירה, תוססת, אנרגטית ומבוקשת. כשישבתי במרפסת של מסעדת Le Petit Cambodge בצהרי יום אפרורי של סוף הקיץ ואכלתי בחברת עצמי קערה גדולה ומהבילה של אטריות בובון קמבודיות – לא יכולתי לדעת ששבועות לאחר מכן אפגוש את שולחנותיה וכיסאותיה הצבעוניים מעל כל מסך טלוויזיה – הפוכים, מחוררים ומוכתמים בדם.

כשבביקורי האחרון בעיר, שהיא כביתי השני, שכבתי בחדר המלון הקטן עם חלון פתוח, לא יכולתי לנחש שאילו הארכתי את ביקורי בשתי יממות – במקום ציוץ ציפורים מהחצר הפנימית, רוח הסתיו הייתה נושאת הדי יריות וצווחות אימה מאולם בטקלאן הסמוך.

ובליל שישי כשצעדתי בתל אביב אל ביתי הראשון, האמיתי, בשולי הכיכר הנושאת את שמו של האיש שטבע את האמרה "נילחם בטרור כאילו אין שיחות שלום ונחתור לשלום כאילו אין טרור" – לא פיללתי שלמחרת אתייצב לאירוע זיכרון, עוד אחד, כשברקע חזיתו המכוערת של בניין העירייה מוארת בצבעי ים, תום ודם.

מאז אני לא מפסיק לשמוע פרשנים מסבירים לנו בספק התנשאות של בעלי ניסיון ספק שמחה לאיד של מי שצרתם הוכחה כצרת רבים – שעכשיו צרפת תהיה חייבת להשתנות, שהיא תצטרך להיפרד מהעקרונות הנאיביים שלה ולהתפשר עם המציאות של העולם האכזר שנקלעה אליו (כמונו), ושפריז תצטרך לחספס את קימוריה ולהקשיח את רוחה. אחרת תיאכל באש הזעם, הפנאטיות והאכזריות שמלחכת כבר את גבולותיה.

ברור שפריז לא יכולה להפוך דף ולשכוח אירוע מכונן ומטלטל בעת ובעונה אחת כמו גל הפיגועים האחרון. היא תעשה שקר לעצמה ועוול לקורבנות אם תפנה מבט ורק תקווה לטוב. כי טוב לא יהיה כאן (או שם) כל כך מהר ועוד נכונו נחלי דם, יזע ודמעות. ההבדל בין אופטימיות לפסימיות הוא לא בכך שהראשונה מייפה את המציאות והשנייה משחירה אותה, אלא שהאופטימיסט רואה בקצה האופק תקווה שהפסימיסט דוחה אותה על הסף. זה גם מה שמייחד את אותן ערים מיוחדות שהן ערש תרבות ואינטלקט ומוקד לאנרגיה יצירתית. הן לא יכולות למלא את תפקידן ללא שמחת חיים.

דניאל שק
דניאל שק

מלחמות תרבות אינן על רכוש, משאבים וטריטוריה, אלא על אורח חיים. ככל שמעשי הזוועה שמולם צריך להתגונן נוראים ואכזריים יותר, כן גדלה הדילמה כיצד להתמודד עמם. איך להילחם באומץ ובעוצמה בעבור תפיסת העולם שלך מבלי לאבד בדרך את צלם הערכים שבעבורם אתה נלחם מלכתחילה? הרי אין תבוסה גדולה יותר מלהתיישר עם הברבריות כדי ללחום בה באמצעים שלה. זה מחייב תעצומות נפש ויכולת עילאית לכבוש את אחד היצרים הטבעיים הדורסניים ביותר – הנקמה. לא לנקום את קורבנות הטרור אנחנו באים, אלא להביס אותו. להרוס אותו עד היסוד באומץ, חוכמה, נחישות, ומכוח שורשי הערכים שעליהם אנו צומחים.

נכון, לנוכח הזוועות שפוקדות את עולמנו ולנוכח האמצעים חסרי התקדים להפיץ אותם – יש יותר משמץ של בועתיות בהיצמדות העיקשת לתפיסת עולם ליברלית ומוסרית. פריז היא בועת אינטליגנציה, יופי, פתיחות ויצירתיות שאפילו הכיבוש הנאצי לא יכול לה. לכן גם אם צוק העתים יחייב אותה ללבוש שריון ולצאת לקרב מר על ציפור נפשה, אל תייעצו לה להשיל את זהותה. גם תל אביב, למודת טרור, טילים וקורבנות, ממשיכה לשגשג והיא עדיין העיר שאפשר לנשום בה בחופשיות ומכל פינה בה להבחין בזוהר התקווה מנצנץ באופק. זה הקשר בין שתי הערים שהן ביתי – כוחן בבועתיותן. לכן גם בביקורי הבא אתיישב ב־Le Petit Cambodge, אוכל קערת אטריות ואשאף מלוא ריאותיי חופש.