שטח ההפקר

"בראבו", כתב בברכתו חבר משפחה משורר ליחיאל ובתיה מוהר ביום הולדתו של עלי, כאילו הלידה הייתה איזה מבצע מלהיב והמברך עמד מעל למיטת היולדת – "בראבו". אוצר המילים היה שמור לפזמון ולשירה, לרוח. את פעולת הגוף הזעיר הנחלץ מבטן אמו אל אוויר העולם, המעשה הכביר, ראוי לבטא במילה אחת: "בראבו", מה יש להכביר.

יחיאל מוהר, אביו של עלי, בחר להעניק לתינוק הרך את השם עלי כדי שלא יהיה אפשר לקלקל, לא לקצר ולא להאריך, שהשם יקלע בול. דבר זה לא הפריע כעבור שנים לאריק איינשטיין להעניק לעלי את סיומת החיבה עלינקה. שניהם גרו ברחוב שלמה המלך ומדי לילה שמעו את נהמתו מרעידת הלב של האריה, וזכרו את מיקום הכלובים של החיות על פי סדר הופעתם מהכניסה לגן החיות שהיום גן העיר עומד על הריסותיו. הציפורים קדימה, השועלים משמאל, אקווריום הנחשים ביציאה. במרכז הבור הענק עם הארנבות וחזירי הים ומימינם כלוב האריות. ואריק הזכיר לעלי שאחרי הנהמה מרעידת הבטן הופיע מין המהום עמוק מרעיד בטן לא פחות ושניהם פרצו בצחוק. הג'ונגל היה פעם כאן, וכמה הייתה רכה הנגיעה ברגע משותף שנחלץ מן הזיכרון שהוא בעצם הייצוג של המשך האינסופי, רכבת שכולנו נוסעים עליה. זו הייתה שיחה שהתנהלה בין נסיך העיר למלך, ולבין הנמר שנע כדברי איינשטיין "אנה ואנה, אנה ואנה" חסר מנוחה בכלוב, והמילים מתגלגלות מפיו עמוסות פסיעות נמר. בילדותו התחיל העולם בדיזנגוף, ואחרי דיזנגוף הים הפתוח והאופק הפרוש מקצה אל קצה, העולם הגדול זה פה ממול. ובילדותי שלי היה העולם הגדול ב"הרים", אותו מכתש מלאכותי באדמת החמרה שנחפרה והועברה במשאיות לצורך ריפוד גינות הענק של העשירים ביישוב הסמוך. ובחורף ה"הרים" הפכו לאגם.

עלי ויחיאל מוהר

כשנשאל עלי מוהר באחד הראיונות מה ההחמצה הכי גדולה שלו, ענה ללא היסוס, "הפנדל במשחק הכדורגל בהפסקה הגדולה". התשוקה לפעילות הגוף, הפיצול, אוצר המילים לביטוי רוח היצירה וקריאת "בראבו" לפעילות הגוף המשיכו ללוות את עלי לאורך השנים, ואולי כל מה שאנחנו רוצים לשמוע הוא מילה אחת – "בראבו". שאגת השמחה.

טור יפה, פזמון או שיר מול מחמאה על יופיו של הטור, הפזמון או השיר – זו מילה של הכותב מול מילתו של המחמיא, זאת אומרת מילה מול מילה, תיקו, או כמו שאמרו בילדותי הפרובינציאלית: תיקו־תיקו. ושאגת שמחת ה"בראבו" באצטדיון הכדורגל בצירוף גל מחיאות כפיים המריע לבעיטת וולה מהאוויר מול 20 אלף צופים והבקעת שער ניצחון, כל אלה הם ניצחון הגוף שבסופו של יום בגד בעלי. לדעת עלי היו החיים צריכים להתנהל כך: עד גיל 30 שחקן כדורגל וירטואוז כמו פלה. מגיל 30 עד 50 זמר. ז'אק ברל, ז'ורז' ברסאנס, ג'ון לנון – לא ממש משנה. אחר כך אפשר לשחק כמו המפרי בוגארט בסרט או שניים ואז, בגיל 60, לשבת ולכתוב רומן, או שירה, והפעם בלי שום צורך בדמות לחיקוי, פשוט לכתוב.

ולא פעם כשיצא לי לדבר עם עלי על כדורגל התגלה לי חלום הכדורגלן שפעם בו, והתברר שהכרית על המיטה הזוגית לצד ויוי אהובתו הייתה בעצם כר דשא, והזמן החולף בין הנחת הלחי על הכרית ועד הצלילה אל השינה מלא בפעילות המוח, והמחשבה שועטת בעקבות הכדור על מגרש הכדורגל. ואילו אני לפני השינה, כשראשי מונח על לחי הכרית, משחזר משחקים. והמחשבה מעגלת פינות ומובילה להבקעת שער ניצחון בשניות האחרונות של תוספת הזמן במשחק חורץ גורלות, כאשר הבקעת השער נעשית כמובן מבעיטת וולה אל בין החיבורים, תודה רבה ושלום. אפשר להיפרד. כי אז, כשהכדור מפרפר ברשת והידיעה מרפרפת בעומק הלב, אני שבריר של שנייה נבדל, שבריר של שנייה מנותק מהגוף שנשא אותי לשם, שבריר של שנייה, קיים, מאושר. אני חושב שאין לזה מילה אחת ברורה. שבריר של שנייה אני מנותק ממשהו, נגיד. ופורח, נגיד. ופעולת הזיכרון משותקת, לא צריך אותו. והמחשבה נעלמת, עוד מעט נגיע אליה. רק אני, שזה גם לא מסביר הרבה. אני שבריר של שנייה לא מחפש. משהו נעצר. לא הלב. הלב להפך – עובד חזק, מזרים, מציף, והידיים מונפות מעל לראש ולפעמים משתחררת צעקת שמחה מעומק הבטן, וכפות הידיים, למי שהמתין המון זמן וסבל מבצורת שערים והחמיץ ללא סוף, מתאגרפות.

לזה אני קורא שיתוף פעולה מושלם עם הגוף שמיד מתפוגג, מהר יותר ממהירות המחשבה שתמיד נגררת מאחורי הגב, זבת חוטם, מתרגמת, מתוסכלת, נעזבת, הד מסורס. אבל ההבזק הזה חי, קיים, מקרין. מאושר. אם הוא קיים, איפה ההבזקים האחרים, למה לא מוצאים אותם, למה אי אפשר לפקוח את העיניים בבוקר, לקפוץ מהמיטה, להרגיש את הבזק האושר, להניף את הידיים ולשחרר זעקת שמחה מעומק הלב. ומפה, מהאי אפשר הזה נולד אולי הצורך לכתוב. ושאגת 20 אלף צופים טובה כנראה רק כמוזיקה ערבה לפני השינה, וה"בראבו" הוא סם שמתפוגג ומשאיר אותך בסוף היום מרוקן. ואפשר למצוא את ה"בראבו" בכל תחומי החיים. והשירה או הפרוזה, זאת אומרת האמת הפשוטה, האהבה לבת הזוג, לרוח סתיו, לסיסים החותכים את האוויר, לחילוניות היומיומית, היא המזינה את חיי הרגש.

הגעתי לכתיבה מהצד של ה"בראבו".

שיחקתי כדורגל בהפועל יהוד, ופעם בעונה שיחקנו בבלומפילד נגד הפועל תל אביב, הלוא היא קבוצתו האהודה של עלי, שמן הסתם לא הייתה אהודה על שחקני יהוד. השאיפה של שלמה שרף, מאמן הקבוצה, הייתה שנסיים את העונה כקבוצת הפועל במקום הגבוה ביותר בטבלה – חשבונות ישנים של מפא"יניקיות. עמדנו במטרה הרבה בזכות צביקה רוזן ששיחק בעמדת הבלם האחורי, ואם אני זוכר נכון ספגנו במשך כל העונה רק תשעה שערים. רוזן לא הסכים ללבוש אדום, הצבע האהוב על שחקני הפועל יהוד, ואני נער בן 17 לא הבנתי – מה רע באדום? שחקני הפועל יהוד לבשו מדים אדומים למן היום שהוקמה הקבוצה, ובי, הילד, היה חולף רעד כאשר שעטו השחקנים במשחקי הבית מצריף חדר ההלבשה הקטן אל מגרש החמרה, ניתרו באוויר ונגחו בכדור דמיוני כדי להתחמם. צביקה רוזן הכריז בחדר ההלבשה שחולצה אדומה זו לא מציאה, והוא את הצבע האדום לא לובש. לבסוף מצאו פשרה, לבשנו חולצות בצבע בורדו יין, כמו ארסנל.

ויתרתי על קריירת כדורגלן, התגייסתי ליחידה קרבית, וכעבור שנים חלמתי על כתיבה. ועלי, שהכתיבה הייתה בשבילו עיסוק טבעי כבר מילדותו, כתב שירים נפלאים, חלם על כדורגל וכתב טור על ספורט. בטור השבועי שלו "בשער", שכתב במקומון "העיר", הצליח להחדיר את הספורט לתרבות דרך הדלת הראשית ופילס נתיב ובנה אוצר מילים לסיפוק הצורך האנושי בנחמה לאחר הפסד צורב. וכמובן בכדורגל כמו בכדורגל אי אפשר לגמור מבלי להצהיר "נפרק אותם", שהכוונה היא "נביס אותם", אך כרגיל אצל עלי אין כל צורך באלימות הטמונה במילה "נביס", כי תבוסה אוהדי הפועל מוכנים לספוג אבל לא לגרום. אנחנו פשוט "נפרק" אותם מנשקם ונבקיע מספר לא מבוטל של שערים.

הייתה בו היכולת לכתוב בקלילות על דברים רציניים וברצינות על דברים קלילים, לתרגם ייאוש קל לעצב מתוק, ומה יותר מנחם מעצב מתוק. וכשיצא לאור ספרי השני החל מבצע צבאי גדול בעזה והספר טבע. התסכול נחרת בפניי. עלי קרא את הספר, החמיא, דיבר בפשטות על נשימה ארוכה שדורשת מלאכת הכתיבה וציין שלספר יש אורך חיים משלו. והפשטות הרכה מלאת הנחמה כבשה את לבי. ואחר כך השיר "יורם" והמשפטים: "הוא נשאר בן עשרים והזמן חלף, זמן שלא נגע בפניו זמן בלעדיו. הוא אבד בחולות עד היום לא שב, רק עכשיו לדבר רגע אליו. יורם, תגיד לי אתה מה עושים עם חבר שכמותך", ואני, שאיבדתי את אחי הבכור בגיל 8, אימצתי את המשפט "מה עושים עם מותך, עם זיכרון היותך ועם השכחה", והמילים התיישבו על צימאון הכאב ועל הבדידות שמוות ממעגל ראשון משליך אותך אליה.

והמשפט "כמו העץ שקם לתחייה מן השלכת משהו בך יאמר לך המשך" קיבל משמעות של דברי אח בכור לאחיו הצעיר, וסיפרתי לעלי את סיפור הביקור בגן החיות התל אביבי. לאחר שאחי נהרג החליטו להוציא אותי מהבית לכמה ימים. הגננת לקחה אותי אליה הביתה לתל אביב. בכל בוקר הלכנו לים, וכך, במשך כמה ימים, חייתי כילד תל אביבי. יום לפני שחזרתי הביתה הלכנו לגן החיות ונכנסנו לחדרו של המנהל. הוא קיבל את פניי בחיוך מאולץ מעורר חמלה, לחץ את ידי והעניק לי זוג חזירי ים בקופסת נעליים. המנהל פירט בפניי את האחריות הכבדה הכרוכה בגידול בעלי חיים, והגיש לי דף נייר שבו מפורט כיצד לטפל בבעלי חיים ובמה להאכיל אותם. חשתי את חשיבות האירוע וגודל השעה. מנגינת דבריו אליי הייתה מוזרה ולא הצלחתי להבין מה הוא מנסה להגיד לי. ידעתי שכל העסק קשור לעובדה שאחי נהרג לפני כמה ימים, והנה הוא מוסר לידיי זוג חברים הולכים על ארבע שחייהם יהיו תלויים בי עכשיו. בתום הטקס המאולתר יצאנו לדרכנו בחזרה הביתה. מרוב התרגשות הבחנתי רק באוטובוס ששכחנו את קופסת הנעליים וחזירי הים בתוכה בגן החיות. אמרתי לה, היא רק הביטה עליי ואמרה, "לא נורא, בגן החיות יטפלו בהם היטב".

ואם לא שחקן אז רקדן, ובאחד מחגי הפורים החלטנו להפיק מסיבה משובחת ולשכור די.ג'יי שינגן את המוזיקה האהובה עלינו. ולכל הפקה קודמת כמובן ישיבת הפקה בביתם של עלי ּוויוי באזור. עלי ישב על השולחן בפינת האוכל, תחת ידו הבלוק הצהוב, ושרבט רישומים בשולי הדף. לאחר ששתינו קפה ואכלנו עוגה ניגשנו למלאכה. עלי כתב את המשימות בכתב ידו העגול, וכלאחר יד ניקד מילה זו או אחרת ובעברית נהדרת חילק בינינו את המטלות. יחד הרכבנו את רשימת המוזמנים, וכשהעליתי שם שלא מצא חן בעיניו אמר, "אפשר, אבל לא חייבים". והוא היה בכלל רפ"יסט אוהד של משה דיין ואני מפ"ם אוהד של יגאל אלון, ואין לזלזל, בין המחנות שררה פעם מתיחות רבה, ואף על פי כן. והוא נולד בתל אביב ואני רק בגיל 16 הייתי פעם ראשונה לבד בתל אביב, ובתחנה המרכזית הישנה על רחובותיה הקטנים והצפופים לא מצאתי את התחנה ליהוד ובכיתי כמו ילד קטן שהעיר הגדולה והזרה עומדת לבלוע אותו, ואף על פי כן.

ואני לא יכול לשים את האצבע מתי הרגשתי שאני מביט על עלי כעל אחי הגדול, כי הזיכרון הוא רצף ומשך אינסופי. אח בכור שמביטים עליו מהצד ולומדים איך להתנהג ומתי להתאפק ומה להגיד ואיפה. ופעם, כשבער לי לכתוב תגובה לידיעה שפרסם מישהו בעיתון ונגעה בי באופן אישי, שיתפתי אותו והתייעצתי ואפילו שלחתי לו את מה שכתבתי לעיונו. עלי אמר ש"אפשר, אבל אפשר גם לא", כי עכשיו הדם רותח ומאיץ, ובחלוף הזמן העניינים יירגעו ויתברר שהיה מוטב כלל לא להגיב.

האהבה הגדולה שעלי שפע בה היא זו שעידנה את המסע האחרון, זה שבא לפני "המסע האחרון בהחלט", נישא באלונקה על ידי ארבעה חברים. ואלה אותן ידיים שאחזו בחופה בעת טקס הנישואים של עלי וויוי. "אולי נחזיק את החופה בעזרת מקלות, כנהוג", שאלתי, ועלי ענה, "לא, ידיים". ארבע ידיים חשופות הורמו סביבו ואחזו בבד החופה, וכפי שקירות בתי העיר תל אביב הגנו עליו בעת הליכתו ברחובות, משום שחש אל הקירות היכרות אינטימית וגדל ובגר בצלם, כך יגנו עליו ידי חבריו הקרובים מפני מחלתו בעת טקס החתונה שלו ושל ויוי אהובתו. והדרך אל הסוף נגמאה בעיניים מפוכחות ומתוך חיוך של חיבה. ולקראת סיום – הפאוזה שעלי כל כך אהב. רגע קט וחרישי המסגיר בשתיקתו את נביטת הרגש. רגע שנפרש כשטיח אדום ומפנה מקום להדהוד המילים.

עלי וויוי מוהר

איפה עלי? ובכן, מיתוס הוא אירוע בעבר שמעולם לא התרחש בהווה. ודמות הגיבור היא פרי ההרחבה באמצעות הדמיון. פרה קדושה סופה בבית המטבחיים והזיכרון הופך למיותר ומטריד, כי העתיד, כך טוענים המתיימרים, שייך לעתיד, וברדיו כבר מזמן לא מבשרים לפני השמעת השיר "נגיעה אחת רכה" זהו שירם של מוהר ורכטר בביצוע נורית גלרון, כפי שראוי, אלא שירּה של נורית גלרון, והיוצרים נבלעים בחשכה. ולעתים מה שנשאר הוא הזיכרון הפרטי, מעגלו של חוני. ולאחר צפייה בראיונות מצולמים והאזנה לשירים המתנגנים וקריאה בקובץ "מהנעשה בעירנו", חשתי לפתע בתהליך הפוך: השירים שהם יצירה של הרוח שבים אל החומר שביד היוצר. מתברר שלחומר המתורגם לרוח מתוך אהבה וניקיון רגש יש הכוח להניע את תהליך היש מאין ולהציף את נוכחותו של יוצרו. חיכוך חוד העט בדף השטוח בעת הולדת הפזמון חוזר אלינו שזור במלודיה, ובתהליך אלכימי המילים מנפחות נפח ובוראות עולם מהחומר האקוסטי. ועלי, כמו תוף בודד המכה בעיר מתוך האפלה, שב להתהלך בה כנסיך. וכאשר חשים את נוכחות היוצר באמנותו, אין אינדיקציה טובה יותר להעיד שזו אמנות במיטבה. מעבר לכך, לאח צעיר מותר להשוויץ באחיו הגדול.

מן התמונה התלויה על הקיר, אז בבית הספר, נולד "שיעור מולדת", ועלי כמו בריז'יט בארדו תפס כבר את העסק ועל העניינים צופה מן המרפסת מחויך. ולצד התמונה על הקיר נתלתה עוד תמונה וממנה צף זיכרון היותו של יורם, ונגיעה אחת רכה מרחפת והקירות מתמלאים עוד תמונה ועוד, והדימוי ניבט אלינו נוכח ונרעד ממתח הקרבה למקור ומסגיר את פעימות הרגש על רקע נהמתו מרעידת הבטן של האריה הזקן מגן החיות התל אביבי, שהיה בכלל חצי אריה, וגן החיות נסגר והשתתקו הקולות. לא פעם אני מוצא את עצמי משוטט ברחובות ומזמזם לעצמי את מילות "שיר נבואי קוסמי עליז" שנכתבו אך ורק כדי שאשיר אותן למענו, "לך ישר, לך לבד, אל תפחד, אל תכעס, לך תמים, לך אחד".