שקט שיהיה פה

ב ־ 2001 התחלתי לכתוב במדור התרבות של אתר וואלה! הייתי צעיר מתלהב בן 22. בתחילת שנות האלפיים, זה היה המקום לכתוב בו. בשלוש השנים שבהן כתבתי בוואלה! תרבות, הרגשתי שמה שאני כותב חשוב יותר ממושאי הכתיבה. הטקסט היה מרכז העולם, וכל השאר – לא משהו רלוונטי. כך, לדעתי, צריך מבקר תרבות לנהוג – כאילו שהטקסט שלו עומד בפני עצמו. השיח הוא בלתי נפרד ומהותי ליצירה עצמה. אם אין דיבור – האמנות נובלת. יש הטוענים אחרת. שיטענו. מספר ביקורות הטלוויזיה המעניינות שקראתי עולה על מספר תוכניות הטלוויזיה המעניינות שראיתי. אני לא משווה בין השתיים. ברור שסוגים שונים של אנרגיה מושקעים בכל אחת מהמלאכות, ובכל זאת, היו רגעים ספורים שבהם העיתונות, והאינטרנט בתחילת דרכו, היו המרחב הכי מסעיר, יצירתי וחתרני שהתקיים באותם רגעים בתרבות הישראלית.

זה כבר מזמן לא ככה.  אני זוכר את הרגע המדויק שבו התחילו להופיע טוקבקים בוואלה! תרבות. אם אני לא טועה, נראה לי שזה היה האתר הראשון שפרסם תגובות של גולשים. אולי השני. מה זה משנה. אני כתבתי איזו ביקורת כסחנית על תוכנית חדשה של גידי גוב. תוך שעתיים הופיעו יותר מ־ 700 תגובות, רובן זועמות. העלבונות היו כמוזיקה באוזניי. זה נראה לי כמו משהו מופלא. סוף סוף דיאלוג אמיתי עם הקוראים. ב־ 2004, כשרון מיברג צילם את הסדרה הדוקומנטרית שלו, ״כל הדרך הביתה״, רגע לפני שעזב את הארץ למקום מושבו הנוכחי במיין, הוא הגיע לראיין אותי במשרדי "מעריב". בדיוק הקמתי שם את מדור התרבות של NRG. מיברג הוותיק התרעם בפניי על דמוקרטיית הטוקבקים הפרועה. הוא הרגיש כמי שמאבד את אחיזתו בכיסא. אני צהלתי. טענתי שתם עידן האוטוריטות הישנות והגמוניית הטעם הטוב. כולם חשובים. לכולם יש מה להגיד. יחי ג׳ונגל התגובות!

זה היה לפני עשר שנים. הטוקבק הפך לראי הישראלי המצוי, מהיר הפליטה. הג׳ונגל יצא מכלל שליטה ולרגעים זה נהיה קצת פחות סימפטי. בלי קשר, מאז הפסקתי לכתוב ביקורות תרבות. עברתי לצד השני. במקביל, אני מאייש את הטור ב־ Time Out כבר כמעט שש שנים. הזמן עובר מהר כשאתה כותב דברים על עצמך. לאחרונה החל המגזין להופיע באינטרנט, ואני מגלה מחדש את המגע המיידי עם הקוראים. רק שהפעם אלה לא טוקבקיסטים זועמים אלא כותבי סטטוסים בפייסבוק, זועמים לא פחות. זה כמו להיוולד מחדש לתוך לול של תרנגולות משועממות שרק מחכות לנקר לך את העיניים.

אולי זו הייתה טעות לכתוב את הטור שכתבתי ביום חמישי שעבר (20.3) על חוויותיי מביקור טראומטי בירושלים. לא צפיתי את תגובת הנגד. הירושלמים הם אנשים רגישים, מתברר. הפייסבוק שלי התמלא בדברי נאצה. כל מיני ״חברים״ כתבו פוסטים נרגזים שבעקבותיהם נמתח שובל ארוך של קללות וירידה לפסים אישיים לא נעימים. ברור שהיו גם תגובות מחכימות שהתייחסו לנושא עצמו – פייסבוק הוא מקום מעניין. אבל נחשפה בפניי תופעה נדירה: כל מיני שמאלנים ליברליים בעיניי עצמם, מהסוג שמצהיר על התבדלות מ״אספסוף״ הטוקבקיסטים המבוזה, כותבים סטטוסים מתלהמים ומלאי טינופת. זה לא חדש שהאליטיזם של השמאל לובש צורות שונות – בוז להמון, משיכה פרברטית להמון, ניסיון להידמות להמון. הטוקבקיסט הוא תמיד מישהו אחר. לא אתה. גם כשזה אתה. אבל ההכחשה לא יכולה להחזיק מעמד זמן רב, היא נידונה להפוך לדבר עצמו. הנה חלק קטן מהסופרלטיבים שהצמידו לי: ״גועל נפש״, ״מעפן״, ״אפס״, ״מסריח״, ״אידיוט״, ״מסכן וטיפש״, ״פלצן מתנשא״, ״איזה דביל״, ״כל כך עלוב״, ״כמה טמטום״, ״שקרן״, ״יא פח אשפה״, “לך תזדיין״, ״פתט״. כדי להירגע נכנסתי לעמוד של חן טל, מלכת האירוטיקה של הרשתות החברתיות. טל היא בחורה אינטליגנטית שאוהבת להתפשט. אני אוהב בחורות כאלה. הסטטוסים שלה שובבים וכיפיים – ״קיבלתי מכת שמש״, היא כותבת ומצרפת תמונה חמודה שלה במקלחת. בתגובה, עדר נוסף של פייסבוקיסטים שופך עליה פח זבל מילולי: “תמותי״, ״מכוערת״, ״תאכלי זין״, ״צריך להאכיל אותך בחרא״, ״יצור מכוער״, ״שרמוטה״, ״מגעילה״, ״עלובה״, ״בושה וחרפה״, ״אחת המסריחות״, ״פתטית״. רגע, אם אני פתט וחן טל פתטית – זה אומר שיש לנו עתיד יחד?

אין הבדל גדול בין הטינאייג'רז החרמנים שמקללים את חן טל לבין חבורת הפיינשמקרים שמאבדים מאנינותם ברגע שהם נתקלים בדעה שלא מקובלת עליהם. בפייסבוק כולנו טוקבקיסטים, עד שלא הוכח אחרת. אני מכיר כאלה שכותבים סטטוסים עוקצניים, מלאי בוז ונבזות, ובחיים האמיתיים הם כמו חתלתולים שתקניים ומאולפים – מפחדים מהצל של עצמם. המקלדת היא המקום שבו אדם צובר אומץ. אתוס הטוקבקיסט האנונימי חדר גם למקום שבו ניתן לזהות אותך על פי תמונה ואינפורמציה אישית. אנשים נהנים לצאת מדעתם מול המחשב, ואז בעולם האמיתי הם חוזרים לצקצק, לשתות תה ולצפות בערוץ 8. יש חיה כזאת: הג'נטלמן המתחסד מזן ה״תחזיקו אותי״. כמו הסוטים השקטים שמתגנבים החוצה מהבית, כדי שאיזו מלכת סאדו תתפוס להם את הפין עם מלקחיים ותטפטף עליהם שעווה חמה. בפייסבוק כולם סדיסטים ומזוכיסטים. אני מתחיל להתגעגע לעולם בלי טוקבקים ובלי סטטוסים ובלי רעשי רקע. מקסימום, איזה מאמר תגובה בשבוע שאחרי. אולי צריך לעשות כמעשה ארדואן בתורכיה – לסגור את פייסבוק! כן! סגרו את הפייסבוק המסריח הזה יא אידיוטים, יא עלובים! אני אכתוב! אתם תסתמו!