תנועת הבריכה

היה קיץ קשה. הייתה מלחמה. נגמרה המלחמה. אנשים מתו. היה חם. לא היה לאן לברוח. נסענו לחו״ל מתוך ידיעה שניאלץ לחזור. כשחזרנו שום דבר לא השתנה. הנופש לא שחרר אותנו מהגורל הישראלי. ברלין היא חלק מהסיפור. היא לא הפתרון שלו. זה היה קיץ פטליסטי. אנשים הסתובבו בתל אביב עם פרצוף מדוכא, כאילו הם מנסים לכתוב שיר של ניק דרייק באמצע החמסין הישראלי. אולי הם צריכים להעלות את מינון הציפרלקס. הנה תמונת הניצחון של החמאס: תל אביבים עצובים שמרגישים שלא משנה מה יעשו – הם כלואים בתוך חזרתיוּת. אבל אני לא אדם עצוב מטבעי. מלנכוליה היא פריבילגיה של אנשים עם דרכון זר. נתתי למלחמה לחלוף מעליי כמו ענן שחור. הטיל האחרון נורה ב־26 באוגוסט. בכך ניתן האות – אפשר לחזור לעשות כיף. אני כבר יהודי זקן. מלחמות לא מחרמנות אותי. כשהן מסתיימות, אני לא רץ לעשות אורגיות על הגגות. ובכל זאת, רציתי לציין את ההשתחררות הזמנית מעול האלימות והלאומנות. אני מאמין בכוח המרפא והמטהר של המים, אז לבשתי בגד ים, שטפתי אשכול ענבים, והלכתי עם חברה שלי לבריכת גורדון.

וידוי של תל אביבי שלא מלידה: השנה 2014 וכף רגלי מעולם לא דרכה קודם לכן בבריכת גורדון. וואלה, לא יצא לי. אני מכיר את המיתולוגיה. אני לא מרגיש שהיא שייכת לי. בריכת גורדון היא המעוז האולטימטיבי של האשכנזים הבורגנים. היא הוקמה בשנת 1956. גם אז הייתה מלחמה. זה המקום שבו התממשו התשוקות של השמאל הציוני – מתחם סגור של אליטות. אנשי הבוהמה והפוליטיקה הגיעו לשם כדי להתערבב אחד בשני. לשחות 50 בריכות ולהפוך ליהודים חזקים ובריאים שישלטו במדינה לנצח. מי יודע כמה עיסקאות נדל״ן נתפרו שם. כמה החלטות הרות גורל. זה הדימוי המדויק ביותר של הציונות האשכנזית: משכשכים יחד באותה בריכה. מחליפים נוזלים. אולי אפילו משתינים פנימה. זה בסדר, הפילטרים יסננו החוצה את הזוהמה. יישארו רק המים המלוחים. אליק נולד מן הים, עשה מינוי לבריכת גורדון ולבש בגד ים ספידו שמחביא בתוכו שתי ביצים קטנטנות ונקניקיית קוקטייל. בריכת גורדון היא אחד הסמלים התרבותיים האחרונים שנותרו לאשכנזיוּת התל אביבית, הזחוחה והכאילו־אירופאית. אצטדיון אוסישקין איננו. קולנוע מוגרבי איננו. וגם תיאטרון הבימה זה כבר לא חנה רובינא ואהרון מסקין. נותרה רק הבריכה, כזיכרון שהתפוגג יותר מאשר משהו אמיתי. אני גר בתל אביב כבר 13 שנה. יש לי סמלים אחרים. אני בכיתי כשהבלוק עבר דירה. בשבילי בריכת גורדון היא שמועה. שמעתי שסגרו אותה, שפתחו אותה, ששיפצו אותה ושזה לא מה שהיה פעם. בקיצור, באיחור לא אופנתי, הלכתי לבריכת גורדון כדי לבצע בה וידוא הריגה.

בסוף השבוע לקחתי קו 5 וירדתי בשד' בן גוריון. ירדתי במדרגות של כיכר אתרים, בואך מועדון החשפנות הפוסיקט, ששוכן עכשיו במבנה המדהים של מועדון הקולוסיאום ז״ל. קניתי כרטיסייה של עשר כניסות. 680 ש"ח (כולל שבתות וערבי חג). מחיר מוגזם לכל הדעות. גורדון אמורה להיות בריכה עירונית, כלומר דמוקרטית ונגישה לכלל הציבור. נכנסתי פנימה. הללויה. דֶק עץ עוטף את שטח הבריכה. כיסאות נוח. אווירה כיפית. אנשים צוהלים. משפחות עם ילדים. שתי בחורות חלפו על פניי. אחת מהן לבשה כובע עם הכיתוב Sex. לשתיהן ניתוחי חזה לא בהכרח מוצלחים וקעקועים גדולים לאורך הירך. הן התיישבו על שפת הבריכה ושתו ברד בטעם אסאי. לצדן היו שרועים, ברגליים פתוחות לרווחה, שלושה ערסים. אני יודע שזו מילה שטעונה במשמעויות שליליות, אבל אני משתמש בה בחיבה ובאהבה. הם היו ערסים מתוקים. אחד מהם החזיק אייפון שמתוכו בקע בקולי קולות הלהיט החדש של ליאור נרקיס ועומר אדם – ״מהפכה של שמחה״, עם המילים בעלות המסר היפה והקוסמופוליטי: ״מהפכה, מהפכה של שמחה, כי כולנו משפחה, ונרקוד בטירוף כי הגיע זמן לעוף. מעכשיו רק שמחה, משקיעה ועד זריחה״. בדיוק כשהפזמון בקע מתוך האייפון, יצא מהבריכה, רטוב כולו, עטוף בבגד ים של צוללנים, ישראל גוריון, חצי מצמד הדודאים. גוריון – אחד מהמנויים הוותיקים והמפורסמים של גורדון – הביט בצעירים וחייך לעצמו ללא שמץ של התנשאות. או כך לפחות פירשתי זאת. עומר אדם וליאור נרקיס הם ממשיכי דרכם של הדודאים. המוזיקה שלהם חוגגת את החיים. כמה דקות אחר כך, בקצה השני של הבריכה, חבורה של תיכוניסטים שזופים, שרגליהם משכשכות בתוך המים, דיברו על זיונים. מהעבר השני – בבריכה האולימפית – שחו אנשים מבוגרים. הם שוחים כדי לשמור על כושר. גם כושר מיני. אחד התיכוניסטים הצביע על גבר משופם, כרסתן, בן 60 ומשהו, שנראה כמו מזכ״ל תנועת הקיבוצים ועשה את הבריכה המי־יודע־כמה שלו, בשחיית גב אטית ומדודה. ״תראו תראו את הזקן הזה״, אמר לחברים שלו וצחק, ״הוא בקושי זז״. התיכוניסטים השזופים צחקו יחד והמשיכו לרכל על החתונה של נינט טייב. יום אחד, תיכוניסט שזוף, אתה תהיה הזקן הזה.

השעה הייתה כבר שבע בערב. הכרוז הודיע שהבריכה עומדת להיסגר. הנערות עם החזה הגדול, הערסים, התיכוניסטים השזופים והשחיינים הוותיקים ארזו את הדברים שלהם והלכו הביתה. דווקא בריכת גורדון היא זו שמסמלת את ישראל החדשה. האקסקלוסיביות מתה. האשכנזים הבורגנים כבר לא לבד. כולם רוצים להיות בכל מקום. ישראל החדשה, אני אוהב אותך.