תנו לתקשורת לטפל במשה איבגי

משפטי שדה בפייסבוק הם לא הכלי המושלם לטיפול בהטרדות מיניות, אבל כרגע הם כל מה שיש לנו

משה איבגי. צילום: Getty Images
משה איבגי. צילום: Getty Images
7 בפברואר 2016

כמו בכל פרשת הטרדות שמתפוצצת ברשת, גם בפרשת משה איבגי, שעלתה לכותרות השבוע, צץ מיד הדיון על משפטי שדה ופרסום שמו של אדם לפני שגובשה הרשעה, שלא לומר – תלונה במשטרה. תיאורטית זה דיון ממש חשוב, אלא שבפועל מתעלמים מהאספקט הכי קריטי במשוואה – והוא העובדה שמערכת המשפט פשוט עדיין לא בנויה להתמודד עם מקרים של אלימות מינית על כל גווניה.

אחד הטיעונים החוזרים הוא שלתקשורת אין כלים להתמודד ולשפוט מקרים כאלו. נהפוך הוא – לתקשורת יש את כל הכלים להתמודד עם מקרים מורכבים, זאת לעומת מערכת המשפט שכל עוד אין סיכוי ודאי להרשעה – יעדיפו לא לנסות ולהגיש כתב אישום בכלל.

בחודשים האחרונים אני מתמודדת עם הפער שמתגלם במערכת המשפט בישראל. לפני חודש וחצי קיבלתי הודעה שתלונה שהגשתי נסגרה "מחוסר ראיות". כאשר מדברים על חוסר ראיות, כדאי להבין דבר אחד מאוד חשוב: כשתיק נסגר מחוסר ראיות (על ידי הפרקליטות או המשטרה), הדבר היחיד שנאמר בנושא הוא: לא מצאנו הוכחות מוצקות שיאפשרו כתב אישום. שימו לב, לא "אנחנו לא בטוחים אם האדם אשם". הם יכולים להיות בטוחים. מה שהם אומרים הוא אך ורק "קשה מאוד להוכיח את זה".

ולמה לתקשורת יש את הכלים להתמודד עם מקרים כאלו? כי התקשורת לא צריכה זירת פשע. היא לא צריכה טביעות אצבעות. התקשורת מבוססת על מילים, ובמקרים כאלה – המילה היא הדבר החזק ביותר.

התקשורת (הממוסדת או הבלתי ממוסדת) היא המקום הטוב ביותר שיש לנו היום כדי לאוורר את הנושאים האלה. האם הייתי רוצה שכל נפגעת באשר היא תלך למשטרה? ברור, אבל אני בעיקר רוצה שהמשטרה תדע איך להתייחס לנפגעות של אלימות מינית, וחשוב מזה – שהפרקליטות תדע איך להתייחס אליהן: שתיקח יותר סיכון במקרים של מילה נגד מילה, שלא תפחד ליטול לידיה תיקים שבהם אין הרשעה ודאית, שתתן לנפגעות להשמיע את הקול שלהן. אני רוצה לומר באופטימיות זהירה שמההרגשה שלי, הפרקליטות מנסה ללמוד איך להתמודד עם המצב. מרגע הגשת התלונה, לא היה אדם אחד במערכת שהרגשתי שלא מאמין לי. להפך – הרגשתי שכל מי שטיפל בתיק שלי האמין לי. ובכל זאת, התיק נסגר – וזה מראה את הפער בין מה שאזרחים פרטיים יכולים לחשוב או להאמין בו (כאשר מתייחסים אל הפרקליטות והמשטרה כאוסף של האנשים הפרטיים שהם), לבין מה שהפרקליטות כגוף יודעת להתמודד איתו.

עד שלא תימצא הדרך לגשר את הפער, לנפגעות אלימות מינית אין מענה מספק לתלונותיהן. אז אנחנו כותבות על זה בפייסבוק, אנחנו מזהירות את החברות שלנו, אנחנו דורשות תיקון חברתי, לא רק משפטי. זה לא מושלם, כמובן שזה יכול להיות כלי לנקמה אישית, אבל כל עוד זה הכלי היחיד שיש לנו כדי לטפל במה שעברנו, אין לכם את הזכות לבוא אלינו בתלונות. אם כבר, הגופים שיש לבוא אליהם בטענות הם הפרקליטות והמשטרה. הם הסיבה שאנחנו כאן מלכתחילה.