מטען הכאב

אני יושב על ספסל עץ ומחכה שאלופת העולם באִגרוף תבוא לדבר איתי. ברקע מתנגן היפ הופ מדרבן ועצבני, אמינם וכדומה. מנגד תלויה שורת שקי אגרוף ומולה חבורת מתאגרפים שמכים בשקים כאילו חייהם תלויים בזה. לא, אני לא במכון אגרוף קשוח בהארלם, אלא ברחוב לויד ג'ורג' שליד בית הספר לאמנויות בתל אביב.

האלופה שמאמנת במכון האגרוף הזה היא הגר פיינר, אלופת העולם באגרוף נשים במשקל תרנגול מאז 2009 ובמקביל מאמנת אגרוף ו־MMA (אמנויות לחימה משולבות), שבדיוק עכשיו מכניסה עוד אגרוף מדויק למתאמן מבוגר עם מבט נחוש בעיניים. מאייפון המחובר למערכת נשמע צלצול פעמון שמודיע שנגמר סיבוב. המתאמנים לוקחים לגימת מים קטנה וחוזרים מיד, להוטים להמשיך באימון. הם לא ילדים, לא בריונים, לא האנשים שהייתם מצפים לראות חוטפים מכות בערב יום שני שכזה.

המתאמן המבוגר, מתברר לי לאחר מכן, הוא גידי דר – במאי קולנוע וטלוויזיה מוערך ("האושפיזין", "הילדים מגבעת נפוליאון") שמגיע זה שלוש שנים לאימונים אצל פיינר. דר הוא לא הנציג הברנז'אי היחיד בין התלמידים. גם שלומי שבן, יעל פוליאקוב, עודד מנשה, בן ארצי, יפתח קליין ועוד נתפסו כבר לשיגעון הלחימה. מתברר שבתקופה שבה כל אדם בעל מודעות בריאותית צריך ענף ספורט להתמכר אליו, רבים מעדיפים את האגרוף על פני אימונים משעממים יותר כמו חדר כושר, ריצה או שחייה. "זה הרבה יותר כיף מאימון כושר רגיל כי אתה זז בשביל להילחם ולא סתם בשביל הכושר", מסביר דר. "אני משתעמם מריצות או מעבודה על מכשירים, ואם אתה מתמיד באגרוף אתה נכנס לכושר מאוד גבוה, וזה פשוט כיף".

היתרונות שדר מונה נשמעו משכנעים, אבל התמונה שלו חוטף מפיינר אגרוף אחר אגרוף לא יצאה לי מהראש. "יש שני סוגים של אנשים שנכנסים לדבר הזה", הוא מנסה לפלח את קהל המתאגרפים, "כאלה שהלכו מכות בחיים שלהם וכאלה שלא. אני מאלה שכן, ובתור מי שהתנסה בדברים כאלה בחיים האמיתיים, זה כיף גדול לפרוק את האגרסיות בצורה חיובית ובטוחה. כשמגיעים אנשים שמעולם לא היו בסיטואציות כאלה, אתה ממש רואה איך הם לומדים בפעם הראשונה לתת מכה, לתקוף ולהתגונן. לדבר הזה יש השפעות על כל תחומי החיים, זה פורקן גדול לאלימות שיש בכולנו".

כשהוא מספר בהרואיות על הסגולות של האלימות המאורגנת הזאת, הראש שלי מתמלא במחשבות על "מועדון קרב". האם זה מה שיש כאן, גברים שבורים שמוצאים את עצמם מחדש בעזרת כמה אגרופים?

צילום: יולי גורודינסקי

הכל בראש

קשה לשים את האצבע על הרגע המדויק שבו הפכו האגרוף וה־MMA מענפי ספורט של צעירים חובבי מכות וטסטוסטרון לפילטיס החדש של בורגני העיר. פיינר, שהגנה על תוארה כאלופת העולם במשקל תרנגול (אחד מעל זבוב, אחד מתחת לנוצה) ארבע פעמים, מאמנת מ־2001 ילדים, נוער ומבוגרים, אבל ההצטרפות של קהל מבוגר, משכיל ואמיד יותר קרתה לדבריה בהדרגתיות, מפה לאוזן, בשנים האחרונות, עד למצב שבו היא מאמנת עשרות חבר'ה כאלה.

פיינר, שתפסה את הנישה של מאמנת הסלבס בסצנת האגרוף, היא לא היחידה שמחטיפה למתאמנים בעיר. המתאגרף רן נקש, שמחזיק ברקורד תחרותי מרשים של 25 ניצחונות והפסד אחד, הוא דמות דומיננטית נוספת בתחום. מועדון האגרוף שלו, Nakash, נמצא ברחוב יהודה ונח מוזס, ליד בית "ידיעות אחרונות", ונחשב לאחד המועדונים הקשוחים והמקצועיים בעיר. גם בדיזנגוף סנטר התמים למראה יש מועדון אגרוף, שבו מאמנים מר אמיל העונה לכינוי "ד"ר לאגרוף", והמאסטר בעז פולני, שחי כנזיר בתאילנד במשך שש שנים ומאמן כיום אגרוף תאילנדי במכון.

ערן נוימן, ראש בית הספר לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב, מתאמן אצל פיינר כמעט שנתיים ב־MMA. נוימן, שצריך לנהל בחיי היומיום שלו 500 סטודנטים ו־80 אנשי סגל, מדבר על האימונים כחוויה מלמדת: "אחרי שעות רבות של ישיבה במשרד הרגשתי צורך לא רק לצאת ולהזיז את הגוף, אלא לעבור שינוי שהוא גם מנטלי. רציתי משהו שיזרוק אותי לכיוון אחר, וה־MMA מספק את זה בגדול. יש משהו באמנויות לחימה שנותן לך משמעת לחיים. כשאתה עומד מול מישהו מהקבוצה שלך ואתה צריך להתגונן ולהרביץ ולחטוף ולהתמודד עם כאב – זה מוסיף משהו להבנה הניהולית שלך, אתה לומד לחיות עם הכאב".

כשאני שואל אם הוא יודע ללכת מכות, נוימן מתוודה: "אני מת שמישהו יתחיל איתי מכות ברחוב ואני אפוצץ אותו. אין מה לעשות, זה כמו לוחם, כשאתה מאמן אותו למשהו הוא רוצה לבצע כבר. אני רוצה להראות שאני יכול לבצע את זה – וזה מטורף מבחינתי. אם היית אומר לי לפני שנתיים שזה מה שאני הולך לעשות בחיים שלי או שאצפה בעניין בקרבות של מוחמד עלי, הייתי אומר לך שנפלת על הראש. אבל כשאתה בתוך זה אתה מבין כמה זה חכם ומורכב".

הגר פיינר. צילום: יולי גורודינסקי

כמו באמריקה

את החוכמה והמורכבות שקיימת באגרוף גילו באמריקה כבר מזמן, והייצוג הרב של הענף בתרבות ('רוקי', 'השור הזועם', 'מיליון דולר בייבי' ואינסוף סרטים נוספים) הפך אותו לסמל אמריקאי ברחבי העולם. גם מהפן הזה, הפן התרבותי, מתאמנים רבים מתחברים לתחום. "יש המון תורות לחימה", אומר דר, "אבל באגרוף יש משהו קלאסי. זו מסורת אמריקאית עשירה ומיוחדת".

גם עמית קלינג, עיתונאי ב"הארץ" ובעבר גם כאן ב־Time Out, הגיע לאגרוף מהכיוון האינטלקטואלי. "חיפשתי לעשות עם עצמי משהו ברמת הכושר. ניסיתי לרוץ, אבל זה מאוד שעמם אותי, לא היה בזה ערך מוסף", הוא מספר. "ואז קראתי מאמר של ג'ונתן איימס (עיתונאי וסופר אמריקאי – ב"ט), שבו הוא כתב על החוויה שלו כמתאגרף חובב והחלטתי שזה מה שאני רוצה לנסות".

כשקלינג מזכיר את איימס התמונה מתחברת לי – כמו האנטר ס' תומפסון, דיוויד רמניק ויאיר לפיד לפניהם – גם האינטלקטואלים התל אביבים של היום מתאהבים בג'נטלמניות של האגרוף. קלינג מסכים: "מצד אחד זה נורא ברוטלי – הרעיון הזה שאתה צריך לחטוף מכות ולהיות סבבה עם זה, אבל יש בזה גם משהו כמעט אצילי. זה גם הארדקור וגם אליטיסטי". כשאיימס הגיע לארץ קלינג אפילו הזמין אותו בטוויטר לדו קרב, שהתקיים לטענתו בסמטה חשוכה בעיר אחרי הקראה מספרו החדש.

צילום: יולי גורודינסקי

גם קלינג מדבר בלהט על התחושה הבריונית משהו שמגיעה עם האימונים: "נהיה לך איזה שהוא סוויץ' בראש כשאתה מסתובב ברחוב. זה לא שיצא לי ללכת מכות מאז, אבל פתאום אתה אומר לעצמך: 'היי, אני יכול ללכת מכות'. זה עוד כלי שיש לך בארגז הכלים".

בתור אחד עם ארגז כלים ריק למדי שבעיקר חטף מכות באימוני קרב מגע בצבא, התחלתי קצת לחשוש – אולי גם אני צריך לשלוף מהארון את נעלי הספורט ולהתחיל ללמוד לרחף כמו פרפר ולעקוץ כמו הגר? אולי אחרי שאקרא עוד ספר של ג'ונתן איימס. ואפתח טוויטר.