גן עדן עכשיו

אי אפשר לומר שההפקה של "פרדייס קרוז" עברה חלק. למרות המכשולים הרבים, סרט הבכורה של מתן גוגנהיים ראוי לתשומת הלב שלכם. ראיון

מתן גוגנהיים. צילום: בן קלמר
מתן גוגנהיים. צילום: בן קלמר
28 באוגוסט 2013

"פרדייס קרוז" הוא שם אירוני לסרט מפתיע. הוא מתגנב למסכים כמעט ללא הד מוקדם, אבל תשומת הלב שלכם בהחלט מגיעה לו. זה סיפורם של צעירה צרפתייה (ואהינה ג'יוקנטה מ"לילה אמרה") שמצלמת חיילים אבלים בלוויות של עמיתיהם; ושל חייל משוחרר (עוז זהבי) שנקלט במצלמתה.

זה גם סיפורה של המצלמה שעוברת מיד ליד ונושאת איתה את סיפור הסכסוך. מתן גוגנהיים (אין קשר למוזיאון) כתב סיפור תעלומה חושני ואפל עם אלמנטים של זרם תודעה (השפעה מודעת של פולנסקי) ויצא לביים קופרודוקציה ישראלית־צרפתית־גרמנית שסיבכה אותו עם ביורוקרטיה הפקתית ועיכבה את הגעת הסרט למסכים.

"זה התחיל כרעיון לסרט קצר", מספר גוגנהיים, שבדרך לכאן עשה את המסלול הישראלי הטיפוסי – נולד בירושלים, למד קולנוע בבית הספר הניסויי, צבא, טיול בדרום אמריקה, עבודה במובינג בניו יורק ולימודי קולנוע באוניברסיטת תל אביב. "כשלמדתי בחוג עשיתי סרט קצר בשם 'צרצרים' שדי הצליח בפסטיבלים בעולם. פנו אליי מחברת הפקה צרפתית ואמרו לי שאם אגיע לפריז הם ישמחו לפגוש אותי. עבדתי אז על סרט גמר על מערכת יחסים בסגנון זרם התודעה בין בחור לבחורה זרה. בפגישה הם שאלו אותי אם יש לי תסריט לסרט ארוך, ובלי להתבלבל אמרתי כן ומיהרתי לכתוב. בינתיים הם פשטו את הרגל אבל לי כבר היה תסריט ביד. מצאתי מפיק בארץ, וכשהתסריט זכה בפרס בשוק הקופרודוקציות בברלין הצטרף אלינו משרד הפקה גרמני.

"זה סיפור אהבה בין שתי דמויות פוסט טראומטיות שמכיל בתוכו הרבה כאב. רציתי לבחון איך דברים שנראים לנו מובנים מאליהם נתפסים בעיני זרים. גם אני כישראלי מרגיש לפעמים תלוש וחצוי ביחס למה שקורה סביבי. לכן עניינה אותי נקודת תצפית זרה שמתחברת לבחור שבדיוק השתחרר מהצבא ולא ברור לו איפה הוא ממוקם בחיים שלו בארץ. הסרט אינו עוסק בצבא עצמו, אלא בנוכחות שלו במציאות שלנו. זה נושא שהעסיק אותי כי עברתי בצבא דברים אינטנסיביים שנשארו איתי, ועניין אותי לבחון איך אני מתמודד איתם".

מה עשית בצבא?

"הייתי בפלח"ן נחל – פלוגת חבלה והנדסה. שירתי בלבנון, ושליש מחיילי היחידה שלי נהרגו באסון המסוקים ובאירועים אחרים. אף פעם לא ראיתי את המוות מול העיניים, אבל מצאתי את עצמי ב־40 לוויות במהלך השנים. אין ספק שזה חלחל ובער בי כיוצר. הסרט מגולל דרמת מתח בדיונית, אבל אווירת הזיכרון והשכול כנראה נובעת מהחוויות שעברתי בצבא".

הסצנה שבה דורה ויוסי מתאימים שני חצאים של תצלומים גזורים משמש דימוי לסרט כולו.

"כן, יש הרבה אלמנטים שיש ביניהם חריזה קולנועית, וכולם קשורים לתעלומה שהיא גם תודעתית וגם קונקרטית – שברי זיכרון שביחד מייצרים תמונה שלמה. בניתי את הסרט כך שירגיש קצת שבור, תודעתי, היפר ריאליזם עם חריקות במציאות. יש כאן משחק עם מצבי תודעה – פחות המציאות של הדמויות ויותר איך הם חווים את המציאות".

ספר לי על הליהוק של זהבי וג'יוקנטה.

"חיפשתי מישהו שישב קצת על הקלישאה של מלח הארץ – ארכיטיפ ישראלי עם טוויסט. בהתחלה עוז נראה לי כדוגמן סקסי, אבל באודישנים הוא התגלה כהרבה מעבר לזה. עניין אותי לקחת את הדימוי שלו ולשבור אותו. עוז אומר שביסס את הדמות עליי ולקח ממני ניואנסים ומניירות. לגבי הדמות של דורה – עשיתי תחקיר מטורף על כל השחקניות בפריז. ראיתי המון סרטים צרפתיים שאף אחד כאן לא מכיר וגיבשנו רשימה של עשר שחקניות. שלחנו להן את התסריט, וכולן התלהבו מהרעיון לשחק בסרט ישראלי. עשינו אודישנים וכשהגיעה ואהינה זאת היתה אהבה ממבט ראשון".

מה קרה מאז הצילומים בקיץ 2010 ועד השלמת הסרט?

"העריכה נמשכה זמן רב. נאלצנו להפסיק באמצע בגלל תזרים מזומנים וחזרנו רק אחרי כמה חודשים. הסרט היה די מוכן לפני שנה, אבל הפוסט נעשה בגרמניה והיה קשה לתאם את לוח הזמנים עם המעבדות שם. בקופרודוקציות יש יתרון כספי, אבל זה גם יוצר לוגיסטיקה שונה והרבה שטויות ביורוקרטיות".