הצתה מאוחרת

מאז שהתחילו לנגן יחד, חברי להקת חיה מילר הספיקו לא מעט: הם חרשו את הארץ בהופעות, ניגנו עם אמנים נערצים עליהם ותויגו על ידי רבים בתור הדבר הבא ברוק הישראלי. כשהגיעו לנקודת רתיחה מסוימת, היה רק טבעי שהשלושה – קוסטה קפלן (שירה, גיטרה ופסנתר), אודי בונן (בס) וסתיו בן שחר (תופים) – ינצלו את המומנטום וירוצו אחוזי אמוק להקליט אלבום.

חמש שנים מאוחר יותר, ובניגוד לציפיות ולהצקות שסבלו מהן חברי הלהקה, הבן הבכור עושה עכשיו את צעדיו הראשונים באוויר העולם. "הגענו לאולפן בגישה של 'ננגן כמו בהופעה, נקליט את זה ביומיים'", מסביר קפלן את העיכוב. "אפילו העזנו לצחוק על להקות אחרות שהקלטת אלבום לקחה להן הרבה זמן. ואז הגיעה הביורוקרטיה, או העובדה שצריך לעצור ולאסוף כסף בשביל ההקלטות, ומצאנו את עצמנו נגררים. התחלנו להקליט אלבום בתל אביב ולא היינו מרוצים ממנו, אז הוא נגנז. עברנו לעבוד באולפני קקטוס בבאר שבע, וגם שם התהליך היה גמלוני, ארוך ואקראי לחלוטין – בלי תוכנית".

נדמה שהיעדר תוכנית הוא מונח מפתח בהתנהלות הלהקה. חבריה נפגשו "לגמרי במקרה", שמם נבחר "ממש ברנדומליות" וגם תהליך הכתיבה והעיבוד לא מתוכנן, כפי שמסביר בן שחר: "בשונה משאר ההרכבים שאני מנגן בהם, הדינמיקה בין שלושתנו מאוד אינטואטיבית. לא משנה מה אנחנו מנגנים ובאיזה מצב אנחנו, זה תמיד מתחבר ונשמע בסדר. או שזה רק אני. בכל זאת, מתופף".

בחרתם לקרוא לאלבום "חיי מדף". זה רמז לפחד שלכם "להחמיץ" כי חיכיתם יותר מדי להוציא אותו?

קפלן: "יש נושא לאלבום, גם אם הוא כזה שקשה לתאר במילים. הוא בהחלט מייצג את מה שעבר עלינו לאורך השנים האחרונות".

שזה בעיקר הרבה חרדות.

בן שחר: "חרדה ממבוכה, לדעתי. הייאוש שבלהיות צעיר".

ואתם מביכים הרבה אנשים אחרים, או נשים אחרות, עם משפטים כמו "את כנראה הראשונה שמפשיטה עם העיניים את עצמה".

קפלן: "הרבה מהשירים באלבום נכתבו בתיכון, תקופה שבה אתה מובך מעצם הסיטואציה של להיות קיים. כתיבת שירים זאת הנקמה של כל אדם שלא יודע מה לעשות עם עצמו – אף אחד לא יכול להיכנס לך באמצע. אתה יכול ליצור תזה שלמה בשלוש דקות, ובמהלכן אתה יכול להיות בטוח שאף אחד לא ידחה אותך. הרבה שירים נכתבו באופן תיאורטי לחלוטין. לא ממש עשיתי הרבה בתיכון, אלה דברים שקרו לי רק אחרי".

חוץ מחרדות חברתיות, גם החרדה הכלכלית באה לבקר את השלישייה. "אנחנו לא כאלה שעושים כסף, אנחנו מגרדים אותו מהציפוי", שר קפלן באחד השירים באלבום. עם זאת, כשמוזכר קשר אפשרי למחאה החברתית, בן שחר ממהר להסתייג. "האלבום הזה הוא על האישי, לא על הקולקטיבי", הוא מסביר. אף שהשלישייה פועלת בלי הפסקה גם בהרכבים אחרים, אף אחד מהם עוד לא יכול לוותר על הדיי ג'וב שלו. "זה לא חדש שמוזיקה היא לא עסק רווחי ויותר מזה – היא אפילו די מפריעה לפרנסה", משתף קפלן: "זה תחביב יקר, כמו להשיט יאכטה".

אחת הדרכים לממן את השיט הזה הייתה ההשתתפות של קפלן בסדרת הנוער "אופוריה", גיג שלא בהכרח מסתדר עם עולם האינדי המחוספס שהגיע ממנו. "תכלס, זה היה תרגיל יחצני", הוא מספר. "הייתי אמור להיות כוכב ענק אבל זה לא עבד. וברצינות, פנו אליי כי חיפשו מישהו שהוא לא שחקן אלא מוזיקאי. בסוף הורידו בעריכה את החלק שאני מנגן בו". בהתאם למסיבת יום הולדת שחיכו לה זמן רב, גם למופע השקת האלבום יוזמנו אורחים מיוחדים – מפיק האלבום נדב אזולאי, גיל נמט, וגם צמד מתבקש למדי – נועם ענבר וימי ויסלר מלהקת הבילויים, "המומחים של אי הנוחות", כפי שמגדיר אותם בן שחר. "הייתה להם השפעה אדירה על המוזיקה שלנו", מוסיף קפלן, "יחד עם עוד מוזיקאים ישראלים מתחילת העשור הקודם: שלומי שבן, רונה קינן, יאפים עם ג'יפים".

כשמתחילים לדבר על השפעות מוזיקליות מעבר לים, השלישייה כבר פחות סולידרית וכל אחד מאמץ לו להקה מנחה – בן שחר מציין את The Who, בונן את הקלאש. אולם אין ספק שהסאונד הדומיננטי יותר שאול מהלהקה החביבה על קפלן. "איך קוראים ללהקה המטומטמת הזו שאתה אוהב? ארקטיק מאנקיז", מאשים אותו בן שחר. "שמעתי אותם פעם ראשונה רק אחרי שנתיים שניגנו ביחד והבנתי שהוא מרמה את כולנו".