מינוס ומינוס זה פלוס

בתערוכה "אנטי אנטי" מבקשת האוצרת הדס קידר להתייחס ליחסים שבין אמנות, ידע וכוח. התוצאה היא תערוכת מיצבים ומיצגים גדולה, עשויה באווירה פדגוגית משהו, שכוונתה להאיר את אותה פדגוגיות באור ביקורתי.

את המדיניות שאותה נקטו האמנים והאוצרת אפשר להבין גם דרך המשוואה המתמטית הפשוטה: מינוס ומינוס שווה פלוס, כלומר 'אנטי אנטי' היא התנגדות אשר מנסחת פעולה ולא אנטי פעולה. התערוכה ממוקמת, ולא במקרה, בגלריה של אוניברסיטת תל אביב. חלל תצוגה מוזיאלי (בגודלו), בניין יפה ולבנבן אשר אולי לא זוכה לתשומת הלב הראויה לו. התערוכה החדשה וארסנל האמנים שמציגים בה מזכירים לנו את הפוטנציאל של עבודות חדשות שנוצרו במיוחד לתערוכה.

"התערוכה מעמידה אפשרויות של שיתוף פעולה בתוך הממסד", מספרת קידר בשיחתנו, "ניסיתי להתייחס למבנה הסדור של האוניברסיטה המחולקת למחלקות וחוגים, לשבור את הסדר ולבנות מערכת אחרת. זה קרה בין היתר גם דרך שיתופי הפעולה בין אמנים לאנשים מהאוניברסיטה, כמו לדוגמה האמנית לורי סולונדז ששיתפה פעולה עם האורניתולוגית (חקר הציפורים) וחוקרת הסביבה שלומית ליפשיץ בעבודה המוצגת בגן הפסלים. דרך שיתופי הפעולה אני מאמינה שניתן להתעמת עם הסדר ולהציף אותו".

הדס קידר היא אמנית ואוצרת עצמאית, והיא עובדת על התערוכה הזו כבר שנה שלמה. בעבר אצרה קידר תערוכות תמתיות קבוצתיות רבות שהתייחסו, כמו זו, לחלל שבו הוצגו. "ניגשתי אל התערוכה הזו דרך שני אלמנטים מהביוגרפיה שלי", היא מוסיפה, "ראשית היותי אמנית אוצרת ושנית התייחסתי לעבר האקטיביסטי שלי, כמישהי שכמעט חמש שנים נמנעה מאמנות ועסקה רק בהתנגדות דרך פעולות שונות. רציתי להביא את הרוח המתנגדת הזו, את התכונה המחשבתית הזו, ולמצוא אפשרות לפעול יחד איתה". בשביל קידר דרך אחת לעשות את זה הייתה לעבוד עם הרעיון של שיתופי פעולה כאלמנט מרכזי בתערוכה, ואכן שיתופי פעולה רבים מוצגים בתערוכה. לדוגמה "כאשר הרודנים זועמים" של מיכל הלפמן המוצגת ישר בכניסה.

פרט מתוך "הרצאה של ארכיטקטורה" של צבי אלחייני ואהד פישוף

בעבודתה משחזרת הלפמן את ציורו האחרון של פליקס נוסבאום, ובעזרתו עוסקת באיכותה הארכיונית של יצירת האמנות. המיצב־מיצג שבנתה ממחיש אלמנטים מהציור שכמו נלקחו החוצה ונבנו מחדש כתפאורת תיאטרון, ואליהם הוסיפה יצירה מוזיקלית שהלחינה שירה יסעור המפיחה במיצב חיים והופכת אותו לסביבה לימודית חושית. עבודה נוספת שבה שילוב שבין דימוי לסאונד היא עבודתו של אוהד פישוף שנעשתה בשיתוף עם צבי אלחייני והארכיון העצמאי שלו, "ארכיון אדריכלות ישראל". "הרצאה על ארכיטקטורה" ממוקמת בחלל לימודי בתחתית הבניין. זוהי עבודת מיצג שהפכה למיצב, העוסקת בתקופה של ה"אדריכלות העתידנית" של שנות ה־60 ושנות ה־70 בישראל.

העבודה מצליבה דימויים הלקוחים מין הארכיון לפסקול מקורי שהלחין שהוא מאין הרצאה. "אני חושבת שהתערוכה מציעה אפשרות לעסוק בתכנים אקדמיים בצורות אסתטיות פתוחות וחושניות. כך אקט העברת הידע נעשה בצורה שפורצת את הקטגוריזציה ואת הקלסיפיקציה המוכרת. כמו למשל לשבת בהרצאה על ארכיטקטורה ולשמוע הרצאה ללא מרצה ובכל זאת ללמוד משהו, או לבנות מרחב פדגוגי חינוכי לפעולות של אנשי תיאטרון כמו בעבודתו של אוהד מרומי. במובן הזה מובן שחשובה לי קודם כל החוויה האסתטית, לייצר חוויה שחשים בחושים".

ציינת שחשוב לך לשלב את האוניברסיטה בתערוכה. כיצד זה קורה?

"מרומי הוא דוגמה מעניינת לזה. בעבודותיו הוא לרוב מתייחס לברטולד ברכט ובמיוחד למחזות הלימודיים שלו כמו עבודתו 'היוצא מן הכלל והכלל' המוצגת במוזיאון תל אביב. יצא במקרה שהייתי השנה בסדנה על ברכט באוניברסיטת תל אביב,' וכך חשבתי להכיר למרומי את קבוצת 'חקר הביצוע בתיאטרון ובאמנויות המופע', שהיא קבוצה מהחוג לתיאטרון שעימה שיתף מרומי פעולה. מרומי בעצם בנה לקבוצה סביבה פיסולית אשר מתכתבת עם הפיסול המופשט של המאה ה־20, והקבוצה מפעילה את החלל בפעולות שונות מחוץ לשעות הגלריה, ככה שהם לא עושים פרפורמנס מסורתי לקהל, אלא משאירים שרידים של פעולה מחקרית".