תהליך תסיסה

סודה פאבריק היא הלהקה הכי טובה בתל אביב, לפחות עד שחבריה יעברו לברלין

8 בספטמבר 2013

כמו לא מעט רוקרים בהיסטוריה – מבוב דילן, דרך ג'ואי רמון ועד פנדה בר מאנימל קולקטיב – גם חברי סודה פאבריק משתמשים בשמות במה: מּוש לאב וג'יל פאבריק שרים ומנגנים גיטרה, תרים חאסן על הבס והמתופף הוא שחק פאבריק. חבורה של חיילים משוחררים בני 21, תל אביבים מלידה – לא חברי ילדות, אבל מכירים כבר הרבה זמן – שמאיימים להתפוצץ על העולם במקום לטוס להודו ולהתיישב בעוד בלקון כפרי. סודה פאבריק – על שם מפעל משקאות מוגזים בהונגריה שהיה בבעלותה של סבתא של שחק – מנגנים דרים־פאנק וסרף־פופ עם צליל שמצייר נוף של שמש, של התאהבות ושל חופש נעורים, וחודר לאוזניים כמו זונדה.

באוקטובר 2012 הם הוציאו את "Antonia", הסינגל הראשון, ומעט לאחר מכן השיקו קליפ לסינגל השני, "Swim", שמטשטש בכוונה את העובדה שצולם כולו באילת לאורך הטיילת של ים סוף, עם צמר גפן מתוק בפה על רקע הנוף ההררי של ריף הדולפינים. אי.פי הבכורה,"Tears on the Beach" יצא בפורמט דיגיטלי שלווה גם בסיבוב הופעות בגרמניה. "עשינו עבודת אינטרנט יסודית, מספר מוש. "בלי להסס שלחנו את הסינגלים בג'ימייל לכל קונטקט אפשרי ול־300 בלוגים מכל העולם, וכתבנו שאנחנו מהאי האבוד אטלנטיס. כבר 20 מהם כתבו עלינו, כמה מקומות בודדים חזרו אלינו עם תשובה חיובית ותפרנו מזה טור קטן".

ג'יל: "זו הייתה גיחה ראשונה, רק כדי לבדוק את השטח. בגדול, אנחנו מתכננים לעבור לגרמניה כלהקה ואולי יתלבש עלינו איזה לייבל אינעל העולם, אבל באמת השאיפה היא לחיות את זה ומזה לפחות בשנים הקרובות".

שלב השאלה המרגיזה: איך הייתם מגדירים את עצמכם?

מּוש: "לאחרונה נתפסנו על פסיכדליה גרובית, אבל תמיד נהייה פופיים. הסאונד שלנו מושפע מהרבה קשתות, אם זה שוגייז או נויז, לא רק מרוק'נרול. הטקסטים הם הצד התקשורתי יותר. אנחנו אוהבים פשטות ובשלים להתפתח מוזיקלית, לחקור כל מיני כיוונים. גם חשוב לנו שיהיה קיק מרקיד".

חאסן: "אנחנו גם מתקלטים בעצמנו, הולכים למסיבות ושומעים כל מיני די.ג'ייז, לוקחים את ההשפעות האלה ומכניסים אותם לכלים הקיימים – אנחנו בעד לייב ולא נעלה לבמה עם מקבוק. אנחנו מאמינים במקורות ומעוניינים לשמור על זה טהור. אולי בעתיד ננצל יותר את המרחב ונכניס עוד סינתסייזר, נראה".

בהתחשב בתנאי הפתיחה המרשימים שלהם, לא מפתיע שחברי סודה פאבריק מסתכלים החוצה. "אנחנו דור שגדל לתוך באסה ופחד", הם אומרים בחצי השלמה, "הצבא אולי מירר לנו את החיים, אבל לפחות דחף אותנו ליצור מוזיקה. אנחנו מודעים לגל של הלהקות החדשות בז'אנר שלנו, ואנחנו בקשר עם כמה מהן, בעיקר 'Captured Tracks' דרך הלייבל בברוקלין". רק תיתנו להם ליצור בשקט, "ולהפיץ את השירים כאילו היו לחמניות טריות, בלי לעבוד בעבודה שנייה ולגור אצל ההורים". בינתיים הם מופיעים בעיר בכל מקום שבו הם אוהבים לשתות בירה ומעידים על עצמם: "אנחנו פוסט־היפים, סתם, אנחנו היפסטרים רצח, ותכלס, מייחלים שגם בדור שלנו יקום יותר מקוואמי אחד".