אנשי הסירות

שלושה דברים ידענו על מיקרונזיה: שיש מקום כזה, שהמיקרונזים נחשבים לתומכים נלהבים של ישראל באו"ם ושנבחרת הכדורגל שלה אומנה על ידי מאמן ישראלי. מצוידים במידע זה יצאנו לדרך מפפואה גינאה החדשה לאי לאמוטרק (Lamotrek), אחד מכ-600 האיים השייכים למיקרונזיה. עוד לפני שהספקנו להטיל את העוגן בלגונה של האטול לאמוטרק, שבו נמצא האי בעל השם הזהה, הבחנו בקאנו שהתקדם לעברנו. אף שחלציו של החותר היו מכוסים ברצועת בד צרה בלבד, פניו הביעו רוב סמכות. "סאניס", הציג את עצמו. "אני האחראי באי על גן הילדים ועל מבקרים מערביים". מארחנו ציין שסירתנו היא הסירה השנייה שמבקרת השנה באי, הזמין אותנו לרדת לחוף וביקש רק שנקפיד על לבוש צנוע. בחום הממיס של אזור קו המשווה, עטינו על עצמנו שלל בגדים ארוכים וירדנו לחוף.

מי הטורקיז של הלגונה התמזגו עם קו חוף חולי מעוטר בדקלים, שהסתירו בקתות ציוריות וביניהן מערכת שבילים ענפה. אף על פי שממש ניסינו, לא הצלחנו להתעלם מהעובדה שבכפר לא רק הגברים התהדרו בלבוש מינימלי אלא גם הנשים הסתפקו בפיסת בד מסביב למותניים בתוספת זר פרחים על הראש. לא היה לנו ברור לגמרי איך המחזה שלפנינו מסתדר עם בקשתו ללבוש צנוע, ובכל זאת לא התבלבלנו ושאלנו את מלוונו את השאלה המתבקשת – מדוע כל הנשים הולכות עם זרים על הראש? סאניס השיב שכשמישהו שרוי במצב רוח טוב הוא עונד זר ושכעת לכולם יש סיבה טובה להיות במצב רוח מרומם. שתי סירות הקאנו שיצאו מהאי למסע ארוך אמורות לחזור בקרוב והאירוע יהיה סיבה למסיבה לכל תושבי האי.

סירות הקאנו פילסו את דרכן בין הגלים, נגד הרוח, ואל הים לא חס עליהן גם כשממש התקרבו לנמל הבית. צילום: טניה רמניק ואורן טל

המלכה ורוניקה מתרגשת

שנה תמימה עמלו כל הגברים ובנו קאנו חדש באורך של יותר מ-11 מטר, הגדול מסוגו במיקרונזיה ומקור לגאווה לתושבי האי כולו. בעיני תושבי המקום הקאנו מסמל את גדולת העם ואת חירותו. לפני כחודש יצא הקאנו המדובר עם קאנו נוסף לסיבוב באיים קרובים ומרוחקים. על הניווט של כלי השיט היו אמונים שני נווטים מקומיים, המתמחים במציאת הדרך באוקיינוס לפי משטרי הרוחות, דפוסי הגלים והכוכבים. יתר חברי הצוות, כעשרה איש בכל סירה, נבחרו בקפידה משלל מתנדבים, חלקם מנוסים במסעות מעין אלה וחלקם חסרי ניסיון קודם. סאניס הוסיף כבדרך אגב שלקאנו המפואר קראו בשם "המלכה ורוניקה" (Queen Veronica) על שם מלכת האי.

מיד שאלנו אם אפשר להיפגש עם המלכה. לנו הייתה זו הזדמנות של פעם בחיים לפגוש מלכה אמיתית פנים אל פנים. סאניס היסס תחילה אך לבסוף הסכים לארגן את המפגש. הוא כנראה הבין שגם למלכה זוהי הזדמנות של פעם בחיים לפגוש ישראלים אמיתיים מארץ הקודש. הוא סיפר שהמלכה ורוניקה מבוגרת מאוד אם כי איש אינו יודע בת כמה היא, שהיא צאצא ישיר למשפחה הראשונה שהגיעה לאזור ושהיא בעלת כל האדמות באי לאמוטרק ובכמה איים סמוכים. מאז ומתמיד עברה המלוכה בירושה מאם לבתה (הבכורה) והתבטאה בעיקר בבעלות על אדמות האיים ועל הים שסביבם. השליטה בפועל ניתנה בידי ראש השבט – הצ'יף, שנבחר מבין הגברים של משפחת המלוכה. למלכה ורוניקה לא נולדו ילדים למרות שהייתה נשואה שלוש פעמים, ולמרבה הצער אחיה היחיד נפטר חסר ילדים אף הוא. כתוצאה מכך עומדים אנשי לאמוטרק בפני משבר שכמוהו לא חוו מעולם – לא רק שכעת יש באי מחלוקות לגבי זהות הצ'יף החוקי בעקבות היעדר בנים בדור הבא במשפחת המלוכה, כשהמלכה תלך לעולמה כל מערכת השלטון המסורתית תעמוד בסימן שאלה.

הארמון המלכותי התגלה כבקתת קש חסרת קירות. הגג, שירד כמעט עד הרצפה, האפיל את החלל והסתיר מהעולם שבחוץ את כל המתרחש בו. הרצפה הייתה מכוסה במחצלות קלועות ובמרכזה שכבה דמות צנומה שגבה היה מופנה לכניסה. זו הייתה המלכה. בפינות הבקתה, ישבו נשים בגילים שונים ועסקו בפעילויות שונות שהופסקו מיד עם כניסתנו. שתיקה מביכה השתררה במקום. הצגנו את עצמנו ואמרנו שבאנו מישראל, ומבטן הסקרני של בנות הבית עודד אותנו לספר קצת על מדינתנו. היינו כבר מתורגלים בעניין ובחרנו כמה סיפורים שתמיד זכו לפופולריות באיי האוקיינוס השקט. הנשים הנהנו בהנאה אך המלכה לא נעה ממקומה ולא היה ברור אם היא מתעניינת בסיפורים בכלל. את "הקלף המנצח" השארנו לסוף. התיאור של ים המלח חסר החיים שבו אי אפשר לשקוע, סיפור שריכך עד כה אפילו את השומע הקשוח ביותר, לא אכזב גם הפעם. "אולי זה היה שם", אמרה המלכה לפתע מבלי להזיז איבר בגופה. "אולי ישו הלך על פני ים המלח ולא על הכנרת", הוסיפה בקול חרישי. "אולי", ענינו ברכות.

כל הגברים באי משתתפים בהחלפת הגג של בית הקהילה. צילום: טניה רמניק ואורן טל

המעמד אינו קובע

כ-300 תושבי האי, ששטחו פחות מקילומטר רבוע אחד, מאורגנים בחברה שיתופית אך מעמדית. המעמד הוא בעיקר סמלי ואינו מתבטא בסוג או בכמות של העבודה שעושה האדם או ברכוש העומד לרשותו. הסטטוס החברתי נקבע רק על פי ההשתייכות המשפחתית, ואף שכולם בקיאים במדרג החברתי הפגנת המעמד נעשית לעתים גם באמצעות סממנים חיצוניים. "המובחרים" נוהגים לקעקע על גופם צללית של דולפין שמסמלת את ייחוסם. מספר הדולפינים המקועקעים עומד ביחס ישר לדירוג החברתי, וארבעה הוא המספר הגבוה ביותר.

שיתופיות היא ערך חשוב בלאמוטרק. כל אדם שהגיע לידיו מצרך שאינו נחוץ לסיפוק צרכיו העכשוויים מצופה לחלקו מיד בין אנשי השבט, בין שמדובר בדגים, באגוזי קוקוס או בבננות. אפילו אם התגלגלה לידי מישהו קופסת סיגריות (אחד הפריטים הנחשקים באי) הוא מחויב לחלקה שווה בשווה בין כל מכריו, גם אם זה אומר שכל אחד יקבל שביעית סיגריה. במקרה של התנהגות בלתי חברתית יכול ראש השבט להעניש את העבריין ולמנוע ממנו גישה לכל מקורות המזון. נורמות חברתיות מסוג זה אינן מעודדות איש להשקיע מאמץ מעבר להשגת המינימום הנדרש למחייתו. בעיני החברה המערבית האנשים באי עלולים להיתפס כעצלים וכחסרי שאיפות, אך במבט קצת אחר אפשר לראות בהם בעלי מזל וחוכמה, שכן הם משיגים בקלות ובמהירות את כל מה שהם זקוקים לו, ואת זמנם הפנוי הם משכילים לנצל למנוחה ולבילוי חברתי במקום להשתתף במרדף האינסופי אחר עוד ועוד חפצים.

המיקום המבודד של לאמוטרק והמרחק הרב ממקורות אספקה חיצוניים מחייבים ניהול משק אוטרקי, ותושבי המקום אכן מספקים בעצמם את כל צורכיהם. ספינת האספקה שמגיעה פעם בשנה (במקרה הטוב) מביאה פינוקים (קפה), גיוון בתפריט (שימורי בשר) וחדשות (רכילות בעיקר) אך מטענה אינו הכרחי לקיום באי.

צורת חיים פשוטה מכתיבה סדר יום וחלוקת תפקידים ברורים למדי. מלבד מטלות משק הבית והטיפול בילדים, נשות האי גם מעבדות את שדות הטארו (Taro, כינוי לכמה צמחים ממשפחת הלופיים שהפקעת שלהם מזכירה תפוח אדמה), קולעות מחצלות שינה מעלי צמח הפנדנוס (Pandanus) ואורגות את הלבלבה (Lavalava) – הבד המשמש לכיסוי אזור המותניים. הגברים עוסקים בדיג ובקטיף פפאיות, בננות ופירות מעץ פרי הלחם. בני המין החזק אחראים גם על איסוף אגוזי הקוקוס שמשמשים לשתייה, למאכל ולהפקת שמן וכן עוסקים בציד של צבי ים ובשחיטת חזירים. יש ימים שבהם הגברים עוסקים בעבודות קהילתיות כגון החלפת גג העלים של אחד מבתי הכפר או העמקת תעלות ההשקיה של חלקות הטארו. בימים אלה העבודה המשותפת דוחה את אחריות הפרט כלפי משפחתו. כך, בפסקה אחת, אפשר לתאר את שגרת החיים האופיינית לקהילה במקום, והיא תהיה נכונה גם אם נשמיט את סוגיית הטוּבָּא (Tuba, מכונה גם "פֶלוּבָּה" בלשון המקומית) – המשקה האלכוהולי האזורי, ששמור לו מקום של כבוד כשמתארים באופן נאמן את חיי הקהילה בלאמוטרק.

בתי הכפר עשויים מחומרי גלם מקומיים. המבנה נתמך על ידי גזע עץ פרי הלחם, הקירות בנויים ממחצלות השזורות מכפות דקלים והגגות עשויים מעלי פנדנוס. צילום: טניה רמניק ואורן טל

הטובא טובה לקהילה

בכל יום בשעה שלוש אחר הצהריים, לא דקה לפני ולא דקה אחרי, מתאספים כל הגברים בבית הקהילה, מבנה גדול שתכולתו כוללת מחצלות קש בלבד ומתחילים בשתיית הטובא. המשקה מופק מעסיס שנאסף במשך כמה שעות מחתכים בענפיהעצים. תחת הענפים נקשרים מיכלי אגירה אליהם ניגר העסיס מן הפירות. הנוזל המתקתק מותסס במכלי האגירה במהלך השעות שבהן הוא מצטבר ומוכן לשתייה מיד עם איסופו. התוצאה היא משקה בעל ריח לא נעים וריכוז אלכוהול הדומה לזה של בירה, שנלגם רק במהלך טקס השתייה המשותף. השעתיים הראשונות של הטקס, הזמן שבו כולם שיכורים קלות, משמשות לעדכון הנוכחים בכל ההישגים של היום ולתכנון העבודות של יום המחרת. בשעה חמש כולם ממהרים לסבב נוסף של איסוף טובא מהעצים, מלאכה מסוכנת למדי בהתחשב בעובדה שכל אחד מהמשתתפים שתה לפחות כבר שני ליטרים ושהעצים בלאמוטרק ידועים בגובהם (לרוב נמצאים מכלי האגירה בגובה רב,  בגובה בו מניב העץ את אגוזי הקוקוס ובעצים בוגרים מדובר בגובה רב).

בסביבות השעה שבע בערב, לאחר שנלגמו לא פחות מארבעה ליטרים לנפש, משתחררת לשונם של בוגרי השבט והשיחות נעשות מעניינות במיוחד. כך שמענו את האגדה על הבאר שכל המביט בה ורואה פני נסיכה מובטח לו שיתחתן עד שהירח יהיה במילואו, למדנו מהו הדבר החשוב ביותר שעליו יש להקפיד בעת לכידת דיונוני ענק (נחישות) ואפילו השתתפנו בשיעור הראשון לניווט בים על פי הכוכבים בשמי הלילה. אבל כל זה היה רק הקדמה ללימודים המתקדמים, שמתנהלים בחשאיות מה ובמעגלים קטנים בהמשך הערב, בכשפים ובלחשי קסמים. גם ראשנו היה סחרחר עלינו בשלב ההוא, אבל זכורים לנו בבירור דקלומים בחרוזים שמבטיחים למי שמדקלם אותם בקפידה שבחכתו יעלו רק הדגים הגדולים, שהרוח תמיד תנשב במפרשי הקאנו שלו ושהפפאיות שלו יהיו מתוקות כמו דבש. בנו של ראש השבט, שהתרשם שאנו מקשיבים ברוב קשב, נתן לנו שיעור פרטי בביצוע קסם להדחקת תחושת הרעב. הוא הסביר לנו בשיא הרצינות שלאחר עריכת טקס הקסמים, הוא יכול לצאת לים למשך כמה ימים ולא להרגיש רעב או צמא במהלך כל המסע.

לימודי חוכמת החיים מסתיימים בשעה תשע בערב בדיוק, שעה שאחריה איש אינו מורשה עוד להסתובב מחוץ לביתו. על אכיפת העוצר ממונים בעלי הדרג הגבוה ביותר, שעל כתפם מקועקעים ארבעה דולפינים. ה"עבריינים" שיפרו אותו ייקנסו בחבל באורך של לא פחות מ-180 מטר העשוי סיבים של קליפות אגוזי קוקוס, וה"עברייניות" ייאלצו להיפרד מהלבלבה הכי מהודרת שלהן.

בלאמוטרק כמו במקומות אחרים במדינת יאפ (אחת מארבע המדינות המרכיבות את מיקרונזיה), שותים כמויות גדולות של אלכוהול באופן יומיומי. המנהג הזה חשוב מאוד בחיי הקהילה ומהווה חלק מתהליך הלימוד של מיומנויות החיים באי מתבצע במצבי שכרות כאלה או אחרים. האם ההגדרה הקלינית המתאימה היא אלכוהוליזם? כנראה שכן, אבל אין לכך ההשלכות השליליות ברמה החברתית שאנו מקשרים למושג, בין השאר עקב האיסור על צריכת אלכוהול לאחר השעה תשע בערב, ללא יוצאים מן הכלל.

קליעת סלסילה מעלה דקל. צילום: טניה רמניק ואורן טל

השיבה הביתה

בכל יום בעת שהותנו במקום, לגמנו את הקפה של הבוקר בשעה שתושבי האי ביקרו ב"שירותים". מהיאכטה שלנו נראה המחזה כמו יער של ראשים צפים במי הלגונה – הגברים מקובצים בצד הצפוני של האי והנשים בקצהו הדרומי. הגאות, השפל והזרמים, אגב, מוחקים כל זכר למעשיהם. באחד הימים פרץ של צעקות והצבעות מתואמות הפנו את תשומת לבנו לעבר שני משולשי ענק שהופיעו באופק. על פי ההתלהבות בחוף הבנו שמדובר בסירות הקאנו החוזרות ממסען. עזבנו הכול, נכנסנו לדינגי (הדינגי שלנו היא סירת חתירה עשויה פיברגלאס) ויצאנו לקראתן במה שנראה לנו אחד המסעות הנועזים ביותר שנעשו אי פעם בסירת חתירה קטנה. הרוח החזקה שנשבה באותו הבוקר הרימה גלים גבוהים להחריד שאיימו לבלוע אותנו עם הדינגי, ובשלב מסוים ברור היה לנו שתמונות הקאנו יהיו התמונות האחרונות שהמצלמה תצלם לפני שמי הים יכריעו אותה. היה לנו ברור גם שזה שווה את זה. בכל זאת, לא בכל יום משחק לנו המזל ואנו זוכים להיות נוכחים באירוע היסטורי במונחים מקומיים.

סירות הקאנו פילסו את דרכן בין הגלים, נגד הרוח, ואל הים לא חס עליהן גם כשממש התקרבו לנמל הבית. ידענו להעריך את ההישג של המשלחת הקטנה הזאת. הפלגה בת ימים ארוכים באוקיינוס בכלי שיט פתוח, שיושביו חשופים לשמש, לרוח ולהצלפת טיפות הגשם והגלים, אינה עניין של מה בכך. צריך גם הרבה אומץ כדי לצאת לאוקיינוס בכלי שיט שנבנה בשיטות מסורתיות – חלקיו השונים מחוברים באמצעות חבלים הקשורים בחוזקה, שרף עץ משמש לאטימתו ואפילו התורן ומוטות העזר, שמחזיקים את המפרש ועומדים בלחצים אדירים, מורכבים מכמה מוטות הכפותים זה לזה, מעשה ידי אומן. מתברר שמה שעבד במשך מאות שנים עובד גם היום, וסירות הקאנו עמדו באתגר יפה מאוד. המרכיב הלא מסורתי היחיד בסירות הקאנו היה המפרשים שנתפרו מבד דקרון מודרני. בונה הסירות הראשי של לאמוטרק הסביר לנו מאוחר יותר במעין התנצלות שבמקור היו מכינים את המפרש ממחצלות הקלועות מעלי צמח הפנדנוס, אך הפיתוי שבבד הדקרון העמיד והקל היה חזק מדי והם הסכימו לקבלו במתנה מהממשלה.

חתרנו כמו משוגעים וליווינו את סירות הקאנו בגישתן הסופית אל חוף המבטחים תוך שאנו מצטרפים לקריאות העידוד שנשמעו מהכפר. עיני הימאים העידו על עייפות כבדה אך הקרינו גאווה גדולה – תושבי האי לאמוטרק וכן תושבי כמה מהאיים הסמוכים לו הם בין האנשים האחרונים בעולם הנוהגים לבנות כלי שיט בשיטות מסורתיות ולצאת עמם להפלגות ארוכות באוקיינוס הפתוח.

כשהגענו סוף סוף לחוף, רטובים עד לשד עצמותינו, נבלענו בגל השמחה הכללי ששטף האי. בני המשפחות של הספנים רצו למים לפגוש את יקיריהם, הגברים משכו את סירות הקאנו על היבשה ויתר תושבי האי נאספו סביב השבים ושרו מזמורי שמחה. מצב הרוח החגיגי הועצם עוד יותר הודות להתייפייפות קבוצתית שכללה כיסוי הגוף באבקת כורכום צהובה, ענידת שלל זרי פרחים ועיטור הפנים בפסים אדומים. קריאות השמחה והחיבוקים שאבו את השבים לתוך אווירת האופוריה הכללית.

קבלת פני הגיבורים הסתיימה, איך לא, בטקס בכנסייה הקתולית. כאן, נשות האי הפגינו את שיא הצניעות לפי המסורת המקומית וכיסו את ירכיהן בקפידה, אך לפי אותה המסורת, זה כל מה שהן כיסו. על מהות הטקס לא נוכל להרחיב עקב מחשבה טורדנית שלא הותירה אצלנו מקום לעיסוק בשום דבר אחר – מה לעזאזל היה אומר האפיפיור על כל מה שהולך כאן?

החגיגות לא תמו בזאת ונמשכו עוד כמה וכמה ימים, שהתברכו בהיתר מיוחד לשתיית טובא כבר משעות הבוקר. כולם השתתפו – ילדים, נוער ומבוגרים כאחד. היה כיף לראות סבתות רוקדות ושרות מכל הלב ולידן קבוצת נערים מפזזים. המופע של בנות הכפר קצר את קריאות העידוד הרמות ביותר, אבל גם ריקוד הגברים שבו שולבו רקיעות רגליים רמות לא בייש אף אחד. כל הכפר חגג ביחד ונראה היה שלאיש לא אצה הדרך לחזור לשגרת היומיום.

הקאנו "המלכה ורוניקה" דקות לאחר סיום המסע. צילום: טניה רמניק ואורן טל

חמישה דולפינים מלווים

היה לנו קשה מאוד להיפרד מהאי לאמוטרק. היופי הטבעי של המקום, הגאווה הלאומית ושמחת החיים הסוחפת שקרנה מתושבי הכפר הותירו בנו רושם עז, אך למרות זאת היה עלינו להמשיך ולהפליג לדרכנו. ואולם, ממש לפני שפרשנו את המפרשים קרבה אלינו סירת קאנו ובה חתר בנחישות טיאנו, הנווט של "המלכה ורוניקה". כשהגיע קרוב אלינו קרא: "אל תדאגו! היום בשעה חמש בבוקר התכנסנו לביצוע הלחש לזימון הרוח הטובה והיא תישא אתכם בבטחה לאי הבא. אתם יודעים איך להגיע לאולימאראו נכון? זה פשוט!", אמר ופצח בדקלום שיר הניווט:

"עזבו כשהשמש מאחורי האי,

הפליגו לעבר שלושת הדקלים,

צאו מהלגונה בפתח השני,

שם הזרמים הכי מקלים.

הרוח תבוא מהכיוון הימני,

הפנו את הקאנו עם הצד לגלים,

שמרו על מצב רוח חגיגי,

השמש תכה ללא רחמים.

כשתראו באופק זוהר אלוהי,

יקבלו את פניכם חמישה דולפינים,

תדעו שהגעתם לאולימאראו האי,

שם תיהנו מזלילת בשר צבים".

__________________________________________________________________

טניה רמניק – אוהבת חיות, טבע וטיולים. בשש השנים האחרונות מפליגה ביאכטת מפרש במסע ימי ארוך

אורן טל – חובב ים וסירות מפרש. בשש השנים האחרונות מפליג ביאכטת מפרש במסע ימי ארוך